איך התחלתי לשנוא אנליסטים

אחרי התפוצצות הבועה ב-2000 פיתחתי דיון עם חבר קרוב, נקרא לו משה (שם לא בדוי). "את מי אתה הכי שונא בעולם?", שאלתי אותו תוך צפייה במשחק פוטבול משעמם בטלוויזיה. ציפיתי לתשובות קיצונית במיוחד כמו, נגיד, פלסטינים, האקסית חסרת הלב או אריק ברמן (התשובה שאני הייתי נותן, אפילו שאז לא ידעתי מיהו אריק ברמן), וקיבלתי מענה מסוג אחר לחלוטין. "אנליסטים", ענה לי, "אין אנשים שאני מתעב יותר מאנליסטים".

באותם ימים לא הבנתי מה הקטע. אבל מורשת הקרב שלו הסבירה לי מהיכן מגיעה האיבה של הברנש לבעלי המקצוע הללו. במשך חודשים הוא השקיע במניה מומלצת. יום אחד, כשחשב למכור, שמע המלצה של הנרי בלודג'ט, היועץ הבכיר של מריל לינץ'. "המניה תגיע ל-1,000 נקודות", הכריז משה רבנו של וול סטריט, ומושון שלנו עשה כעצתו. באותו לילה היא התרסקה ב-65%. מהרווח העצום על הנייר נשאר משהו שיספיק לקניות בשבועיים הבאים בסופר. זו הייתה חציית הרוביקון מבחינתו, וכנראה שמבחינת עוד רבים וטובים שראו איך תיק ההשקעות שלהם צולל לנקודה שאליה כבר לא יחזור.

לכאורה, הסיפור של משה הוא של עוד אחד שלא ידע לצאת בזמן. הברוקר ברנרד ברוך הסביר פעם איך צלח את המשבר של 1929: "עשיתי כסף מלמכור מוקדם מדי. כשמצחצח הנעליים שלי אמר לי איפה להשקיע, הבנתי שאני צריך לצאת". משה שלנו הוא לא ברנרד ברוך, מה גם שהוא לא הקשיב למצחצח נעליים, אלא לאחד מבכירי האנליסטים באחת החברות הגדולות. מה שהביא לו את הסעיף הוא פרסום שיצא כמה חודשים אחר כך, לפיו בלודג'ט נמצא תחת חקירה בגין ניפוח הבועה וקידום מלאכותי של חברות הדוט.קום בלי בסיס אמיתי.

לא הייתי טורח עם הסיפור הישן הזה, אלמלא ידיעה שפורסמה ביום ראשון ב"דה מארקר": מריל לינץ', אותה מריל לינץ', פרסמה צפי לפיו השוק הישראלי הולך למשבר הגדול ביותר מאז 2002. לא שצריך להיות גאון הדור כדי לדעת שהמצב כעת שביר ביותר, אחרי הכל כלכלת העולם חווה לא מעט קשיים; נשאלת רק השאלה למה שאאמין דווקא להם, מדוע שאחשוב שהם נקיים מאינטרסים לאור ההיסטוריה העגומה שלהם מהעשור האחרון. הלא לו היו כאלה חכמים, היו יודעים לצפות גם את ההתרסקות שלהם, של המתחרים, של שוק הנדל"ן ושל ג'נרל מוטורס, לא?

הנה דיאלוג אפשרי בין שני אנליסטים של מריל לינץ' בסוף השבוע האחרון.

"צ'רלי, מה אתה אומר על הישראלים האלה?".
- "זבלים אחד אחד, אני אומר לך".
"ראית מה הם עושים בעזה?".
- "נראה לך שמזה אני מתעצבן? טעמתי אתמול ג'חנון, לא יכול לזוז".
"ג'חנון זה תימנים, לא?".
- "איזה תימנים? הם בכלל לא שמעו על הדיקט הזה. זה של הישראלים".
"בוא נתנקם בהם".
- "יאללה. תחתוך את ההמלצה. תגיד שהם הולכים למשבר ג'חנון חמור".
"אתה חושב שזה רעיון טוב להגיד 'משבר ג'חנון'?".
- "טוב, נו, תגיד 'משבר'".

מכל מקצועות הפרשנות, אין כוח גדול יותר מזה של האנליסטים הכלכליים. פרשן צבאי יכול לייפות את המציאות כראות עיניו, פרשן ספורט ינסה להסביר למה קבוצה אחת טובה מאחרת לפי התאוריה שלו, אבל לשניהם אין השפעה ממשית. אנליסטים הם לא סתם פרשנים, הם שחקני חמישייה לכל דבר. הם מסוגלים, כפי שהוכיח בלודג'ט (שרישיון הברוקר שלו נשלל ממנו בעקבות הרשעתו), ליצור מציאות מפוברקת, לגזור את הקופון ולהותיר את מגדל הקלפים שמאחוריהם קורס. ככה זה עובד, ומה שמעניין הוא שלמרות כל קריסות השווקים בחצי השנה האחרונה, לאנשים האלה עדיין יש עבודה. מה שלא פחות מעניין הוא שיש גם מי שמקשיב להם.

וכך, לאורך השנים למדתי גם אני לשנוא אנליסטים. הניפוח העצמי, החשיבות המוגזמת לדו"חות שאיש אינו יודע על פי איזה מניעים נכתבו וניסיון הניתוח הבלתי אפשרי לשוק שמונע מכל כך הרבה גורמים וכוחות מנוגדים, גרמו לי לחשוב על פרפראזה למשפט ידוע שנאמר במקור על פוליטיקאים: "אמא שלי חושבת שאני פסנתרן בבית זונות, היא לא יודעת שאני אנליסט כלכלי".