ביהמ"ש מחוזי על עו"ד שייצג קשישה במכירת דירה: "קשה למצוא דוגמה קיצונית יותר מזו לניגוד אינטרסים ולניצול"

>> עו"ד משה מיימרן ישלם ללקוחתו כספי תמורה בסך 170 אלף שקל שהתקבלו ממכירת דירתה ולא הועברו אליה, בניגוד להוראות הסכם ותוך ניגוד אינטרסים חמור - כך קבע בשבוע שעבר בית המשפט המחוזי בירושלים. בנוסף חויב מיימרן בשכר טרחת עו"ד בסך 25,500 שקל.

השופט משה דרורי, בפסק דין חמור ביקש להרתיע עורכי הדין המשמשים כנאמנים מלהקל ראש בחובות הנאמנות המוטלות עליהם. "תוצאת פסק הדין תהיה העברת מסר חינוכי, הנושא גם אופי הרתעתי, הן לעו"ד מיימרן, והן לעורכי דין רבים אחרים, שמחזיקים בידם כספי נאמנות ואינם ערים דיים לחובות הרבות ולאחריות הכבדה המוטלת על כתפיהם".



הלקוחה, קשישה שעקב מצבה הרפואי והנפשי מונתה לה אפוטרופוסית - באת כוחה עו"ד תמר בותר - יוצגה על ידי מיימרן בעסקה למכירת דירתה בירושלים. בינואר 97' ערך מיימרן, לבקשת בנה של הלקוחה, הסכם לפיו חולקה התמורה העתידית בין שלושה צדדים: הלקוחה (60 אלף דולר), בתה (30 אלף דולר) והבן (שיקבל את יתרת התמורה בגין המכירה), כשחלקה של הלקוחה יועד לרכישת דירה חדשה עבורה. לאחר שנחתם הסכם למכירת הדירה, העביר מיימרן ללקוחה 10 אלף דולר ולבת 30 אלף דולר. המחלוקת נסובה סביב יתרת הסכום שלה היתה זכאית הלקוחה, שלא הועברה אליה.



מיימרן טען כי העביר את הסכום לחשבון של חברה שבה החזיק בן הלקוחה יותר מ-50% מהמניות, ומיימרן החזיק 10% מהמניות ואף היה יועצה המשפטי. לטענתו, עשה זאת בהתאם להוראת הלקוחה שביקשה להעביר את הסכום לבן, ולהוראת הבן שהורה להפקיד את הסכום בחשבון החברה. הבן, לעומת זאת, טען כי הסכום הועבר לחברה כהלוואה של מיימרן.



בית משפט השלום דחה את תביעתה של הקשישה וקבע כי אין להסתמך על עדותה. ערעורה לבית המשפט המחוזי התקבל על ידי השופטים דרורי ויורם נועם, בניגוד לדעת השופט צבי סגל.



דרורי קבע כי מיימרן פעל בניגוד אינטרסים בין חובתו כנאמן על הכספים, על פי הסכם החלוקה, לבין חובתו כעורך דינו של הבן, והתנהלותו אף חמורה מכך, שכן הכסף שהיה מיועד ללקוחה הועבר בפועל לחברה שבה יש לו עצמו 10% מהמניות, ובעל מניות נוסף בה הוא הבן, לקוחו של מיימרן. משכך, קבע, "מבחינה כלכלית, הועברו 5,000 דולר לכיסו". פעולות אלה, קבע, לא אושרו על ידי בית המשפט, כנדרש בחוק הנאמנות.



לדעת דרורי, העובדה שמי שהורה כביכול על העברת הכספים לחברה היה הבן, שנהנה מהשינוי בהסכם החלוקה, חייב את מימרן לבדוק אם אכן זה רצונה האמיתי של הלקוחה והאם היא מסוגלת להבין את משמעות הפעולה". לדבריו, העברתם של כ-90% מן הכספים המיועדים ללקוחה לחברה שלמיימרן יש מניות בה, "היא דוגמה קלאסית להפרתם הבסיסית של הוראות חוק הנאמנות... קשה למצוא דוגמה קיצונית יותר מזו, להפרת אימון, לניגוד אינטרסים, ולניצולם של המצוקה, החולשה הפיסית, אי ידיעת העברית, והזקנה המופלגת של המערערת".



דרורי הוסיף באשר לטענת מיימרן כי פעל לפי הוראותיו של הבן, ששימש כפה לאמו, כי אם התקשורת עם הלקוחה היתה כהקשה, ייתכן שהיה על מיימרן לבקש למנות לה אפוטרופוס.



עמדת סגל היתה כי אין להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום לפיהן יתרת התמורה ששולמה לבן ניתנה בהתאם להנחיה מפורשת שקיבל ממנו.



מיימרן מסר בתגובה: "הערעור התקבל בהתעלם מהעובדות שהוכחו, בעיקר מכך שבזמן מכירת הדירה לא זו בלבד שלא הייתי בעל מניות בחברה אלא אף שהמערערת היתה צלולה בדעתה ועצמאית, וכן מכך, שהתביעה הוגשה כעבור שבע שנים כשהמערערת במצב דמנטי וספק אם הבינה כי הוגשה תביעה בשמה. בימים הקרובים נגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון".