הנמר הקלטי מת

ניו יורק טיימס



>> דאבלין. השעה 3:00 בדוהני אנד נסביט, מקום בילוי מועדף על האליטה העסקית והפוליטית של דאבלין. איל הנדל"ן שון דאן מתכופף כדי להרים מטבע של פני מהרצפה המלוכלכת של הפאב.

אפשר היה לחשוב שדאן, הקבלן הידוע ביותר באירלנד, יהיה במיטה בשעה כזו. אחריהכל, זהו יום חול ויש לו פגישות שאמורות להתחיל בטרם אור ראשון למחרת.



הכלכלה האירית, חבוטה ממשבר הדיור החמור ביותר באירופה, קרסה. הרכילות ברחבי העיר היא שדאן, שההתנהלות העסקית שלו, המאופינת בחוצפה, ושסגנון חייו מזכיר את זה של דונלד טראמפ, סימלו את אופוריית השגשוג של המדינה, אולי נמצא בפשיטת רגל. אבל פני הוא פני.



"לעולם איני גא מכדי להרים פני מהרצפה", אמר דאן. הוא כבר אחרי פיינט (חצי ליטר) הגינס החמישי שלו, סוגר לילה עליז של קוקטיילים של שמפניה וארוחת ערב ספוגת יין. מבטאו האירי המודגש צלול וללא רבב.



"גדלתי בלא כלום ואני מכיר את ערכו של הכסף", הוא מוסיף. "הנמר הקלטי אולי מת ואם משבר הבנקאות ימשיך, אני עלול להיחשב לפושט רגל. אבל הדבר האחד שיש לי זה אשתי והילדים - ואת זה הם אינם יכולים לקחת ממני".



עדיין לא ידוע אם דאן ייפול קורבן לקטסטרופה הפיננסית העולמית כיום, אבל אין ספק שמדינתו כבר נפלה. מצבה של אירלנד גרוע במיוחד. המיתון החל מוקדם יותר ונשיכתו עמוקה יותר מבמקומות אחרים. מחירי הבתים צנחו בכ-50%, מניות הבנקים צללו ביותר מ-90% והאבטלה מתקרבת ל-10%.



שורשי נפילת אירלנד החלו לצמוח לפני יותר מ-20 שנה, כשקבוצת כלכלנים, פוליטיקאים ועובדי ציבור היו נפגשים לסיעור מוחות באותו הפאב, וזרעו את הזרעים הפילוסופיים של הנס הכלכלי האירי.



הפגישות האלה על כוס בירה, הידועות בכינוי הנפוץ "בית הספר לכלכלה דוהני אנד נסביט", הפכו במהרה למדיניות ממשלתית שקיצצה את המסים בחצי, הפחיתה בחדות את מסי הייבוא ואימצה בחום השקעות זרות - שינוי רדיקלי שהוליד את הנמר הקלטי וייתכן שאת הכלכלה הפתוחה והנמרצת ביותר באירופה.



קבלנים כאליטה ציבורית ותרבותית



מעבר לזוהר הפריחה הפתאומית הזו, שהפכה את אירלנד למדינה הרביעית הכי עשירה ב-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי), החלה להתנפח בועת דיור. ריבית נמוכה, גל מהגרים והילולת הלוואות בנקאיות, העלו את חלקו של הדיור בכלכלה מ-5% ל-14% - הגבוה באירופה.



קבלנים כמו דאן נהפכו למולטי-מיליונרים, ובדומה לאליטת קרנות הגידור וקרנות ההשקעות הפרטיות בארה"ב, נהפכו לדמויות ציבוריות ותרבותיות בולטות לעין הציבור. הם חיו חיי שפע במדינה שזה עתה החלה לעכל את יכולתה להפגין מעט יהירות.



מעצבי המדיניות של אירלנד, כמו המקביליהם בארה"ב ובריטניה, פותו על ידי הכנסות שיא ממסים וכלכלה שבה היתה תעסוקה מלאה. הם העניקו תשומת לב מועטה לאותם קולות בודדים שהזהירו מפני ההתרסקות שלבסוף הגיעה בקיץ, כשהריביות באירופה החלו לעלות. בנקים שניתבו יותר מ-60% מההלוואותיהם לנדל"ן הפסיקו להלוות, וערכי הנכסים צנחו.



"הזהרנו שוב ושוב שמדיניות הדיור של הממשלה מסוכנת מאוד", אמר ג'ון פיצג'רלד, כלכלן במכון המחקר לכלכלה וחברה, מרכז מדיניות מוביל בדאבלין, המנסה מזה שנים לשכנע שהממשלה צריכה לבלום את הביקוש לדיור באמצעות העלאת מסים. "האבטלה תעלה עכשיו ל-10% ואנחנו נחווה צניחה חדה בתפוקה", הוא מניד בראשו ונאנח: "זה היה צפוי, אבל הממשלה פשוט לא התמודדה עם זה".



חתונה ראוותנית



הקונצנזוס כאן הוא ששני אירועים הגדירו - הן תרבותית והן פיננסית - את התנופה וההפרזה של פריחת הנדל"ן האירית. שניהם מתמקדים בשון דאן.



ביולי 2005, שילם דאן 379 מיליון יורו תמורת חלקה של 28,300 מ"ר בשכונת בולסברידג' האקסקלוסיווית בדאבלין. הוא מיהר להכריז שיהרוס את שני בתי המלון המפוארים באתר ויבנה במקומם פרויקט מגורים ומסחר יוקרתי.



העסקה הזו ייצגה מחיר של 13,392 יורו למ"ר - אחד הסכומים הגבוהים ששולמו אי פעם עבור קרקע באירופה. התוכנית האדריכלית שהגיעה לאחר מכן, הציגה מגדל משרדים מרקיע שחקים בסגנון דובאי ובצורת יהלום, שבו יהיו בתים יקרים וחנויות אפופות זוהר. תג המחיר של מיליארד יורו הדהים את תושבי דאבלין במידת החוצפה והשאפתנות היומרנית שלו.



לאחר עיכובים ואופוזיציה שכונתית קולנית, הפרויקט נדון כעת בוועדת תכנון מקומית, שב-30 בינואר תחליט אם לאשר את התוכנית.



האירוע השני התרחש ב-2004, כשדאן, 54, חגג את נישואיו השניים עם גייל קיליליי, לשעבר בעלת טור רכילות, הצעירה ממנו ב-20 שנה. הוא הזמין 44 מחבריו לשיט תענוגות של שבועיים בים התיכון על סיפון היאכטה "כריסטינה או", שבה נערכה חתונתם של אריסטו אונאסיס וג'קלין קנדי.



כפי שמסיבת יום ההולדת של סטיבן שוורצמן, מייסד בלאקסטון גרופ, נראתה כמו תצוגה גסה של עושרה העצום של תעשיית הקרנות הפרטיות, חתונתם של בני הזוג דאן נתפסה באופן דומה באירלנד: ביטוי ראוותני וצעקני של האיש ועסקיו.



העובדה שפרויקט נדל"ן בשווי של מיליארד יורו וחגיגת חתונה ראוותנית נחשבים לדוגמאות המתריעות בפני הסכנות הטמונות ברדיפה של אירלנד אחר כסף, מכעיסות את דאן. לפי השקפתו, זו עדות למה שכמה מכנים המחלה האירית.



"קנאה וצרות עין עדיין חיות ובועטות באירלנד, וכל מי שיצליח לחסלן צריך להיות ראש הממשלה למשך כל חייו", הוא אומר בעוד הוא זולל צלחת גדושה בבשר הודו ספוג ברוטב ומחית תפוחי אדמה במסעדה של אחד משני בתי המלון שבבעלותו - ושאותם הוא מקווה להרוס. "זה חלק מהמנטליות האירית ותוצאה של 800 שנה של חיים תחת שליטת אחרים - להסתכל על כל דבר שהשליט או בעל הבית עושה".



הכרס הקטנה של דאן, לחייו האדמדמות וחיוכו השובב - שאותו הוא מלווה מדי פעם בקריצת עין - יכולים לשוות לו מראה של סנטה קלאוס בחנות כלבו. אבל שיטותיו העסקיות רחוקות מלהיות נעימות: הוא ידוע לשמצה בשל האמצעים המשפטיים שהוא נוקט נגד מי שמרגיז אותו - מעיתונים מקומיים ועד יזמי נדל"ן יריבים.



הוא מתאר את החלטתו לרכוש את האתר בבולסברידג' כאחראית - לא פזיזה, כפי שטענו מבקריו. הוא גם מציין שהצעתו המנצחת במכרז היתה גבוהה רק במעט מההצעה השנייה בגובהה ושמכירות נכסים שהתבצעו לאחר מכן עלו בהרבה על הצעתו. ועדיין, הוא מכיר בעובדה שהזמנים השתנו. רק באחרונה הוא קיצץ בצוות העובדים בחברת הפיתוח שלו, וכמה ממנהליו הבכירים הסכימו לקיצוץ של 50% בשכרם.



כנשאל היכן ימצא את 600 מיליון היורו שהוא צריך כדי להרוס את שני בתי המלון, לחפור חור ענקי באדמה ולבנות את חזונו של דאבלין חדשה, הוא אומר בעצב: "הוגן לומר שנכון לעכשיו אין שורת בנקאים העומדים בתור כדי להלוות לי".



לדברי דאן, הפרויקט יושלם גם יושלם, בהנחה שיזכה באישור ועדת התכנון. "אם מישהו רוצה להמר שאיני יכול לעשות זאת, אני אקח את ההימור הזה", הוא אומר ומצטט, מבלי להיכנס לפרטים, דברים שנאמרו שיחות עם בנקים אסיאתיים וקרן השקעות של ממשלה זרה. "אתה חייב פלדה בחלק מסוים של הגוף שלך כדי לעשות את העבודה הזו, וכפי שאחד הבנקאים שלי אמר לי באחרונה, ?שון, הדבר היחיד שיחסל אותך זה כדור תועה".



בלי חשמל ומים זורמים



במובנים רבים, העליות והמורדות בחיי דאן והקריירה שלו, משקפים את עלייתה ונפילתה של הכלכלה האירית עצמה. הוא נולד למשפחה שחיה בבית בלי חשמל או מים זורמים בטולו, עיר פרובינציאלית קטנה מחוץ לדאבלין. דאן למד כלכלת בנייה בקולג' טכנולוגי בשנות ה-70. כמו רבים מבני עמו, הוא נטש את הכלכלה האירית שדרכה במקום. במקרה שלו, הוא בחר לעבוד כברמן בניו יורק ובמתקן קידוח נפט בקנדה.



בשנות ה-80, כשהכלכלה האירית עדיין סבלה משיעור אבטלה של כ-20% ושיעור מס כולל כבד, הוא החל את הקריירה הנדל"נית שלו בלונדון. הוא שב לאירלנד ב-1990 והחל בשרשרת עסקות נדל"ן. תחילה התמקד בפרויקטים לדיור בחסות ממשלתית. אבל כשכלכלת אירלנד החלה את המראתה האמיתית, הביקוש הגיע מהשורות ההולכות וגדלות של אירים מתעשרים חדשים, שרבים מהם שבו לאירלנד מחו"ל. אליהם הצטרף גל של עובדים זרים.



אחרי שנים של הגירה שלילית וקיפאון כלכלי, מלאי הבתים של אירלנד התרוקן וזירז היווצרות אופורייה בשוק הדיור. המסים על רווחי הון היו נמוכים, כמו גם הריביות. הבנקים נערכו להלוות, והציעו משכנתאות ללא תשלומי מקדמה לאוכלוסייה רעבה לבתים. הפרויקטים של דאן ומעגל קטן של יזמים גדלו במידותיהם והיקפם, עד שקו הרקיע של דאבלין, שמעולם לא היתה ידועה בזכות בנייניו הגבוהים, החל להתמלא בעגורנים ומגדלים נוצצים גדולים.



סימנים לבועה היו בכל מקום: בית משפחתי בדאבלין עלה כמו בית דומה בבוורלי הילס; מחירי הבתים יותר מהוכפלו במשך עשור; וחוב משקי הבית כאחוז בתמ"ג זינק מ-60% ל-160%, במהלך אותה תקופה. בנקים איריים, שלא כמו בארה"ב, לא העניקו הרבה הלוואות סאבפריים. במקום זאת, הם הלוו ללא אבחנה לקבלנים גדולים שקיבלו אור ירוק לבנות ללא סדר באמצעות הנחות מס ממשלתיות.



כך יצר אותי אלוהים



דאן, הטוען כי שילם 35% במזומן - או כ-125 מיליון יורו - עבור פרויקט בולסברידג', אומר שאפילו לאור צניחת ערכי הנכסים, יש לו עדיין תקווה שניתן להשלים את הפרויקט.



"כך יצר אותי אלוהים. עם כתפיים חזקות ויכולת לשאת מטען כבד", הוא אומר ודוחה בתוקף את השמועות המתרוצצות בדאבלין אודות מותו הפיננסי. (אחת הטענות היותר דמיוניות היתה שהבעיות הפיננסיות שלו אילצו אותו ליטול מנוחה של חודש במוסד פסיכיאטרי). "כישלון אינו אופציה מבחינתי", הוא אומר. אבל אחרים אינם כה בטוחים.



ממשלת אירלנד הכריזה באחרונה על הקצאת חבילת חילוץ של 7.5 מיליארד דולר לבנקים, ונטלה נתחי שליטה בבנקים הגדולים במדינה - מהלך שהגיע בעקבות הבטחה מוקדמת של הממשלה לערוב לכל הפיקדונות בבנקים.



אנליסטים אינם בטוחים שהממשלה תאפשר לבנקים להמשיך לתמוך בפרויקטים בעלי סיכון גבוה ורווחים גבוהים מהסוג שהפך לקללה של קיומם הפיננסי. "הבנקים באירלנד לא הלוו בפזיזות ליחידים; הם הלוו בפזיזות ליזמים", אומר רונן ליונס, כלכלן ב-Daft, אתר הנדל"ן המקוון הגדול באירלנד.



בעוד שהכאב בדאבלין חריף, העיר לפחות מוצאת נחמה קטנה בעובדה כי נהנתה מהיתרון המלא של השגשוג. לא כך הם פני הדברים במקרה של העיר לימריק. לימריק, הידועה כאחת הערים היותר עלובות באירלנד, הצטרפה באיחור לחגיגת הנדל"ן. אף כי חוותה רק מעט זמנים טובים, ההאטה הכלכלית פגעה בה בעוצמה, עם שיעור אבטלה של יותר מ-14% - בין הגבוהים באירלנד.



קצב הפיטורים באזור לימריק גדל בחודש האחרון כשחברות בנייה הפסיקו פרויקטים, ממש לפני סיומם לכאורה, ושלחו מובטלים חדשים כה רבים לדרוש סיוע, עד כדי שלשכת התעסוקה המקומית הפכה לשנייה העסוקה ביותר במדינה.



פשוט אין פה עבודה



חדר ההמתנה בלשכה קר וקודר. דייל מקנמרה, 20, תוהה כיצד חייו המקצועיים, שפעם היו כה מבטיחים, הפכו לכה נטולי תקווה. מאז שסיים את לימודיו התיכוניים כחשמלאי, פריחת הבנייה באזור מילאה את ידיו בעבודה ובמספיק כסף כדי לקנות מכונית חדשה, להקים משפחה ולשקול רכישת בית. ואז, ב-5 בדצמבר, ללא כל אזהרה מוקדמת, נאמר לו כי זה יומו האחרון בעבודה - שישה חודשים לפני שעמד לקבל את תעודת ההסמכה כחשמלאי עצמאי.



מאז, הוא מתדפק בפאניקה על דלתות בניסיון למצוא עבודה, אך ללא הועיל. עכשיו, כשהשכירות, חשבונות ההסקה והתשלומים על המכונית נאגרים, הוא מתחיל לחוש ייאוש. הוא אינו יכול להרשות לעצמו בילוי לילי או מתנת חג מולד לתינוקו בן 20 החודשים. "אם לא אשיג עבודה בשבועיים הבאים, אני מודאג מכך שאאבד את ביתי", הוא אומר. "אין לנו כסף". הוא מסתכל על המספר שלו מבין שורות הממתינים ומעוות את פניו - הוא מחכה כבר ארבע שעות ושמו עדיין לא נקרא. "סבא שלי אומר שזה מזכיר לו את שנות ה-30 של המאה הקודמת, כשכולם עזבו לאמריקה ואוסטרליה", הוא מוסיף. "פשוט אין פה עבודה".



עם זאת, מצב המובטלים הכרוניים בשכונות הגטו המרקיבות של לימריק, מקום שבו לדברי מומחים קיים שיעור אבטלה הנושק ל-70%, אף נורא יותר. במהלך שנותיה הראשונות של התחייה הכלכלית, הממשלה עשתה כמיטב יכולתה להזרים כסף לאזורים מעין אלה, שהם תופעה נפוצה בערי אירלנד.



למעשה, הודות לפרויקטים של דיור חברתי מעין אלה, דאן החל את דרכו כקבלן. אבל כשהתשואות על ההשקעה במגזר הפרטי הפכו, באופן ברור לגמרי, ליותר רווחיות, תשומת הלב שניתנה לאזורי הדיור החברתי כמו מוירוס, בפאתיה הצפוניים של לימריק, דעכה.



פשע, סכסוכי כנופיות ותחושת ניכור פרחו בזמן שמוירוס ופרויקטים דומים אחרים התפתחו למובלעות של עוני וייאוש לצד חגיגת העושר של הנס האירי. "המקום הזה החמיץ לחלוטין את הרגע", אומר סטיבן קינסלה, כלכלן באוניברסיטת לימריק, "לא היתה פה שום צבירה של עושר". כשהוא צועד לאורך הכבישים הריקים וזרועי הזבל באחר צהריים קר ומעורפל, קינסלה מצביע על הבתים שתריסיהם מוגפים ועל אימהות שעדיין לבושות בפיג'מה, בדרכן לקחת את ילדיהן הביתה מבית הספר. העובדים הסוציאליים במוירוס מדברים על מדד הפיג'מה: ככל שאתה רואה יותר גברים ונשים שאינם טורחים להתלבש בבגדי יומיום, כך המצב הכלכלי נוטה להיות גרוע יותר.



ממשלת אירלנד השיקה באחרונה פרויקט חידוש במוירוס, המיועד ליצור השקעות חדשות גדולות בדיור ותשתיות. אבל ההתקדמות עד כה היא אטית.