סיפורו של עזרא מרקין, מנהל הכספים המיליארדר, הוא דוגמה טובה לעוצמת הטלטלה שעוברת על הקהילה היהודית בתקופת "פוסט-מיידוף". כיצד ייתכן שאחד מעמודי התווך של הקהילה היהודית בניו יורק, מי שנחשב לאיש עסקים ממולח ונמנה עם קבוצה מובחרת של משקיעים, נפל בפח של ברנרד מיידוף, והוריד עמו לטמיון מיליארדי דולרים שחלק גדול מהם נועד לתרומות למוסדות יהודיים למיניהם?
עד לא מזמן, נהנה מרקין מתדמית של משקיע מוכשר ואמין. רק באוקטובר האחרון הוא היה אחד מדוברי פאנל של בית הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת קולומביה לזכר גורו ההשקעות של תחילת המאה ה-20, בנג'מין גרהם - כמי שהוסיף לספרו פורץ הדרך של גרהם משנות ה-40 בנושא ניתוח פיננסי, פרק על השקעה בחברות פושטות רגל.
ואז הגיעה הונאת הענק של מיידוף, שהיקפה הכולל מוערך ב-50 מיליארד דולר, וריסקה אותו. ביום שבו נעצר מיידוף הודיע מרקין למשקיעים - במכתב קצר בן שלוש פסקאות - כי קרן הגידור אסקוט פרטנרס שייסד הפסידה בהונאה של מיידוף כמעט את כל נכסיה, בהיקף של 1.8 מיליארד דולר. בין משקיעיו נמנו איל המדיה מורטי צוקרמן שלפי הערכות השקיע אצלו 30 מיליון דולר, המיליונר היהודי מארק ריץ' שהפסיד 10-15 מיליון דולר, וכן ידוענים כמו זוג השחקנים קווין בייקון וקירה סדג'וויק.
מרקין, שמכחיש כי פעל בצורה לא נאותה או בניגוד לחוק, הדגיש בפני המשקיעים כי הוא הפסיד לא רק כספי לקוחות, אלא גם כספים משלו. הוא נאלץ לסגור את חברת הגידור שלו, גבריאל, שמנהלת נכסים בשווי 1.5 מיליארד דולר. מלבד אסקוט, קרן נוספת שלו, אריאל, רשמה הפסדים כבדים בגין השקעה נרחבת אצל מיידוף. כמה מלקוחות החברה הגישו נגדו תביעות בגין ההונאה, והוא אף נאלץ להתפטר לפני שבוע מתפקידו כיו"ר GMAC, זרוע הפיננסים של ג'נרל מוטורס, הנמצאת בשליטת קרן הגידור סרברוס.
ואם לא די בכך, אוניברסיטת ניו יורק - האוניברסיטה הפרטית הגדולה בארה"ב מבחינת מספר סטודנטים - עתרה לבית משפט בניו יורק להוצאת צו שיקפיא את נכסי מרקין, בעקבות הפסדים שספגה לאחר שזה השקיע ללא ידיעתה לפחות 24 מיליון דולר מכספה אצל מיידוף. "עד ה-12 בדצמבר 2008 לא ידענו כי הכספים שלנו מנוהלים על ידי ברנרד מיידוף ולא על ידי מרקין", מסרה האוניברסיטה.
אלא שזו לא התביעה היחידה שמשוגרת לכיוונו של מרקין. בשבועיים הקרובים עו"ד ג'ייק זמנסקי צפוי להגיש סדרה של תביעות מצד לקוחות שהפסידו בין 80 ל-100 מיליון דולר. זמנסקי, פרקליט ניו-יורקי מוכר בתחום ניירות ערך, אומר כי בתביעות יצוין שמו של מרקין במפורש היות שמרבית לקוחותיו רואים בו את האחראי להפסדים שלהם. "רוב האנשים שאני מייצג מעולם לא שמעו את השם ברנרד מיידוף לפני שנחשפה ההונאה", אמר זמנסקי, שמייצג כעשרה לקוחות. "הדבר האחרון שחשבו לעשות הוא לבדוק את המכשירים שבהם מרקין השקיע את כספם. מתברר שגם הוא לא עשה זאת".
אנשים המכירים את מרקין מפעילותו בישראל ובארה"ב מתארים אותו כאדם אגרסיווי, שחצן ובעל ביטחון עצמי מופרז. כיום, לאחר התפוצצות פרשת מיידוף, חברי הקהילה היהודית בארה"ב זועמים על מרקין - לאחר שהשקיע כסף רב, הן של ארגוני צדקה והן של אנשים פרטיים, אצל הנוכל היהודי הגדול בהיסטוריה.
אחת הסיבות לזעמם היא שבמקרים מסוימים מרקין כלל לא פיזר את ההשקעה במקומות שונים, כמו שאמור לעשות מנהל כספים. "יש לו אגו גדול יותר משל עשרה אנשים. יש בני אדם ענווים וצנועים - זה לא הוא", מספר עליו יהודי ניו-יורקי עשיר, ומוסיף: "אנשים פחדו ממנו. כששאלו אותו אם הוא שם את כל הכסף במקום אחד, הוא אמר 'מה פתאום?' כשאנשים היו שואלים אותו שאלות לגבי ההשקעות שהוא מבצע, הוא היה צועק עליהם: 'איך אתה מעז לשאול שאלה כזו?' כיום לא מעט אנשים שמחים לאידו. אחרים פשוט לא מצטערים על מה שקרה לו".
מי שמצטערים הם קרובי משפחתו של מרקין, שרבים מהם מתגוררים בישראל. המפורסם שבהם הוא ראש העיר ירושלים לשעבר, אורי לופוליאנסקי, שאשתו מיכל היא בת דודתו של מרקין. לופוליאנסקי, שסיים באחרונה את כהונתו כראש העיר, חזר לפעילות בארגון הצדקה יד שרה, שאותו ייסד ובראשו עמד עד לפני שש שנים. הארגון ספג מכה אנושה בהונאת מיידוף. אחת מקרנות העמותה, שרווחיה יועדו לרכישת ציוד עזר לנשימה, השקיעה 1.5 מיליון דולר בכמה קרנות - שהעיקרית שבהן היא אסקוט.
ועם זאת, אחד מקרוביו של מרקין אומר כי "שום דבר שבעולם לא יקלקל את הרושם הטוב שיש לו במשפחה, הוא אדם יקר ואהוב", והוסיף כי "אנחנו בטוחים ומשוכנעים שהדברים הם לא כצעקתה. רוע לא היה כאן, ובוודאי שלא דברים אחרים. אנחנו מתפללים בשבילו, ומקווים שייצא מזה בשלום ובלי פגע".
מרקין צבר בחודש האחרון שונאים רבים בקהילה היהודית, שטוענים כי הוא רחוק מלהיות קורבן אף שהוא מציג את עצמו ככזה. לדבריהם, הוא סיפק מידע שגוי על אופן ההשקעה, ובעוד שהמשקיעים חשבו שהם מפקידים את הכסף אצל מרקין - משקיע אמין, שמפזר סיכונים ועושה בדיקות נאותות להשקעות - הוא הפקיד למעשה את רוב הכסף אצל מיידוף.
העמלות שגבה מרקין - עמלת ניהול בסך 1.5% מערך ההשקעות, ו-20% מהרווחים על ההשקעות - מרתיחות במיוחד את המשקיעים, לאור העובדה שהניהול שלו התמצה בכך שהעביר את הכסף למשקיע אחר. לפי ה"וול סטריט ג'ורנל", העמלות הנדחות שמרקין אמור היה לקבל הגיעו לסכום של יותר מ-320 מיליון דולר בסוף 2007.
לאור השקעותיו המוצלחות וקשריו הטובים עם גופים כמו סרברוס - שעמה זכה במכרז על השליטה בבנק לאומי - קל להבין מדוע לקוחותיו האמינו שהוא ממשיך להשקיע בשווקים בעצמו ולקבל החלטות בנוגע לכספים. המשקיעים לא ידעו לאן באמת הולך הכסף. כך, למשל, אמר מרקין לבארד קולג' - מכללה שהשקיעה את כספה באחת מקרנותיו - כי 25% מההשקעה הם במזומן. למעשה, כמעט כל הכספים הושקעו אצל מיידוף.
המזל של בנק לאומי
עזרא מרקין הוא אחד מששת ילדיהם של הרמן מרקין - שברח מגרמניה ב-1940, רכש מושב בבורסת ניו יורק והקים חברת השקעות קטנה בשם מרקין אנד קומפני - ושל אורסולה מרקין, נצר למשפחת רבנים ידועה מגרמניה. הוא גדל בבית ספוג ערכים יהודיים ופילנתרופיים. שני הוריו היו מעורבים ביוזמות חינוכיות רבות, והוא עצמו המשיך את המסורת היהודית שהנחילו לו. אחת מאחיותיו היא הסופרת דפנה מרקין, שפירסמה לא מעט סיפורים קצרים במגזין הספרותי "ניו-יורקר". הוא למד בנעוריו עברית ואף שהה זמן קצר בישראל במסגרת לימודים בישיבה.
את העברית השוטפת של עזרא מרקין שמעו בשנים האחרונות לא מעט פקידים בבנק ישראל, משרד האוצר ובנק לאומי. מרקין היה הרוח החיה שמאחורי קבוצת סרברוס-גבריאל, שהורכבה משתי קרנות גידור אמריקאיות שביקשו לרכוש את גרעין השליטה בבנק לאומי. מרקין היה המנהל של קרן גבריאל, שחברה לקרן סרברוס - בניהולו של סטיב פיינברג - להשקעות שונות. יו"ר הקבוצה היה סגן נשיא ארה"ב לשעבר, דן קוויל, ובכיר נוסף בה היה שר האוצר האמריקאי לשעבר, ג'ון סנואו. לקבוצה היו השקעות רבות ברחבי תבל, ובין השאר היא החזיקה בנק ביפאן.
בנובמבר 2005 זכתה הקבוצה בשלב הראשון של המכרז לרכישת מניות גרעין השליטה (20%) בבנק לאומי, לאחר שהגישה הצעה גבוהה מזו שהגיש קונצרן אי.די.בי שבשליטת נוחי דנקנר. הקרנות שילמו כ-500 מיליון דולר עבור כ-10% מהמניות, וקיבלו אופציה לרכישת 10% נוספים. יום הזכייה היה חגיגי במיוחד, ומרקין נכח בצילום משותף שכלל את נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, שר האוצר דאז אהוד אולמרט וראש הממשלה דאז אריאל שרון.
בתצלום נראה מרקין כשהוא מעניק צ'ק ענק מקרטון לראש הממשלה. היה זה ב-5 בינואר 2006. באותן דקות מחויכות קשה היה לנחש שאותו יום יירשם בספרי ההיסטוריה, שכן כעבור שש שעות התמוטט שרון ונכנס למצב של תרדמת, שממנו לא יצא עד היום.
לקבוצת סרברוס-גבריאל ניתנה שנה וחצי לממש את האופציה, עד ה-24 במאי 2007. אלא שהקבוצה לא עמדה במטלות רגולטוריות שדרש ממנה בנק ישראל, מועד האופציה פקע ובסופו של דבר היא לא הצליחה לזכות בגרעין השליטה בבנק.
עוד בשלב הראשון של המכרז, שוק ההון הישראלי, ובמיוחד בכירי בנק לאומי, פרשו שטיח אדום בפני מרקין ואנשי גבריאל-סרברוס. באותה תקופה נהנו השווקים העולמיים משגשוג. בנק לאומי ביקש לפתוח את אפיקיו לשוק העולמי, להגדיל סיכונים ולהצטרף לחגיגת הרווחים והתשואות. "הם נראו לנו קרן מאוד רצינית, שתוכל להביא עסקים לבנק ולפתוח אותו לאפיק בינלאומי חשוב", אומר גורם בכיר המקורב לבנק. "קיבלנו אותם מאוד יפה. מרקין היה הרוח החיה בקבוצה, ומלבד הכדאיות הכלכלית הניעו אותו גם ציונות ואהבה למדינת ישראל".
את הדברים מחזק בכיר לשעבר בבנק לאומי: "כשמרקין היה בא לישראל הוא תמיד היה מתקבל כאן בכבוד מלכים", הוא אומר. "הוא היה אדם מאוד דעתן, עם הילה של הצלחה ואמונה מאוד חזקה בכך שהוא יודע מה הוא עושה. הוא בא עם הטיקט של וול סטריט, של 'אני יודע איך להסתדר, אני מקושר, זאת המומחיות של הקבוצה'. התוכנית שלהם היתה להפוך את בנק לאומי לקרדי סוויס היהודי או UBS, אך במבט לאחור הם התנהלו בנאיוויות גמורה בכל הנוגע למכרז".
הבכיר מתכוון לכך שאנשי סרברוס-גבריאל סברו שיוכלו להתגבר על הבעיה העיקרית שניצבה בפניהם: לפי החוק בארה"ב, אסור לקרן השקעות להיות בעלים של בנק, ואילו לבנק לאומי יש סניף בארה"ב. התוכנית של מרקין היתה לשכנע את ראשי בנק לאומי למכור את בנק לאומי ניו יורק, ובכך להתגבר על הבעיה. אלא שהקבוצה לא הצליחה לעשות זאת במשך התקופה שהוקצבה לה, שנה וחצי, ולא קיבלה הארכה ממדינת ישראל.
"בשלב מסוים בכלל לא היה ברור מה מרקין עושה", אומר גורם ישראלי שהיה מעורב במכרז. "מי שהביט מהצד אמר לעצמו: או שיש לו יכולות לא נורמליות, או שהוא חוצפן בקנה מידה בינלאומי. כשאני ראיתי איך הוא נלחם אמרתי לעצמי שהוא הולך עם הראש בקיר, שהוא משוגע. כל הסיפור אצלו היה מאוד אמוציונלי. אולי הוא רצה להוכיח לאבא שלו שהוא יכול להצליח גם בישראל".
בדיעבד, נראה שמנהלי בנק לאומי יכולים לנשום לרווחה. קשה שלא לתהות מה היה קורה אם קבוצת סרברוס-גבריאל היתה הבעלים של הבנק, וכספים של מאות אלפי לקוחות מישראל היו מגיעים לנוכל ששמו ברנרד מיידוף. פקידי המדינה, שבדרך כלל מותקפים בטענות על עודף רגולציה, קיבלו השבוע לא מעט מחמאות על כך שלא התקפלו בפני אנשי גבריאל-סרברוס.
"זרם הרבה דם רע בשיג ושיח שהתקיים בין מרקין ובנק ישראל", נזכר בכיר במערכת הבנקאית. "הם טענו שהוא מתעלם מכל ההנחיות שניתנו לו. הוא טען, מצדו, שבנק ישראל מוסיף עוד ועוד מגבלות". פקידי מדינה שהיו מעורבים בתהליך המכרז העידו השבוע שבתוך בנק ישראל עצמו הדעות היו חלוקות לגבי קבוצת גבריאל-סרברוס: הנגיד סטנלי פישר תמך בקבוצה, ואילו מחלקת הפיקוח על הבנקים התנגדה באופן נמרץ לכך שתרכוש את השליטה בבנק לאומי.
"הם הפעילו את התותחים הכי כבדים, כולל סגן נשיא ארה"ב לשעבר, דן קוויל, כדי לנסות לשכנע אותנו למה כן לאפשר להם שליטה בבנק", אומר בכיר לשעבר בבנק ישראל. "צריך להבין את הסיטואציה - מגיע יהודי מארה"ב, אחד שכל העולם הפיננסי משתחווה לו, ואומרים לו פקידים ממדינה קטנה כמו ישראל, 'סליחה, לא מתאים'. אני גם מבין את הקושי של פישר, הרי הוא הכיר אותם מעולם הבנקאות בניו יורק. להגיד לא בנסיבות האלה זה משהו נורא קשה".
לאור הפיאסקו של מרקין, אפשר להניח כי גם בכירים בשוק ההון הישראלי מצטערים על ההתלהבות הרבה שגילו כלפי קבוצת סרברוס-גבריאל. איתן רף, יו"ר בנק לאומי, אמר זמן קצר לאחר זכיית הקבוצה בשלב הראשון במכרז כי "קבוצת סרברוס יכולה לסייע לנו בתחומים רבים, כמו הבנקאות הפרטית והבינלאומית, קבלת קווי אשראי נוספים ועוד".
רו"ח אבי ברגר, שותף מנהל בפירמת רואי החשבון קסלמן וקסלמן, היה תומך נלהב נוסף. ברגר ייצג בהליכי המכרז את הקבוצה ולפי הערכות בשוק ההון אף עשוי היה להתמנות לתפקיד יו"ר הבנק, אם הקבוצה אכן היתה מצליחה לרכוש את גרעין השליטה בבנק. חודשיים לאחר הכישלון במכרז טען ברגר בראיון: "זו קבוצה המתמחה בבנקאות ופיננסים שקיבלה רישיון לבנקאות ב-40 מדינות בעולם.... הם יכולים לקנות ב-40 מדינות ולא בישראל? משהו נשמע פה לא סביר". ברגר מסר בתגובה: "הקשר שלנו היה רק לסרברוס, הם אלה שקנו 40 בנקים. לי לא היתה שום היכרות עם מרקין. הוא ניהל קרנות, אבל אני לא יודע במה הוא השקיע".
גורמים בסביבת איתן רף מדגישים שקרן סרברוס עצמה לא נחשפה למשבר, וכי סטיבן פיינברג, מנהלה, נחשב למקצוען מהמדרגה הראשונה. "יש לזכור שבנק גדול צריך להתקדם ולהתפתח", אומרים הגורמים.
מרקין עצמו התראיין ביולי האחרון לעיתונאי ישראלי, ונשאל אם לאור משבר הסאבפריים לאומי לא היה נחשף לסיכונים רבים מדי תחת השליטה של סרברוס-גבריאל. "מדוע? אתה חושב שהמלצות ההשקעה שלנו היו מסוכנות? זה לא המצב", אמר מרקין, חודשים ספורים בלבד לפני שהתגלה שהאופי "השמרני" שלו משך אותו לשים כמעט את כל הכסף אצל מיידוף.
מכירת לאומי עוררה עניין ציבורי רב בשל הקבוצה המתחרה של סרברוס-גבריאל, זו שדווקא לא זכתה במכרז. מדובר בקבוצת המשקיעים של משפחת ספרא, מורט צוקרמן (שבאופן אירוני הוא מנפגעי מרקין) והמיליארדר האוסטרלי פרנק לואי - ידידו של אהוד אולמרט. בעקבות טענות שאולמרט סייע לכאורה לחברו לואי, כאשר לחץ למתן הקלות במכרז, נפתחה חקירה פלילית נגדו, אך באחרונה נסגר התיק בעניין זה.
ואולם מתברר ששמו של אולמרט השתרבב גם להליכים שהיו קשורים בקבוצת גבריאל-סרברוס. לדברי מקור ממשלתי שהיה מעורב בהליכים, כמה ימים אחרי הזכייה במכרז אנשיה פנו למשרד האוצר בבקשה להוסיף 1% לאופציה שניתנה להם, כך שתסתכם ב-11% - הטבה בשווי של מאות מיליוני שקלים. כאשר אנשי החשב הכללי סירבו לכך, טענו אנשי סרברוס-גבריאל שעניין זה כבר סוכם עם אולמרט, אז שר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה. ירון זליכה, החשב הכללי באוצר באותה תקופה, אישר השבוע את הפרטים. עם זאת, מדוברות משרד ראש הממשלה נמסר כי "לא היה ולא נברא".
אכזבה יהודית
מרקין האב, שבשונה מבנו המוחצן היה ידוע כאדם צנוע, הקים בארה"ב אימפריה עסקית שהתפרשה על מגוון תחומים, ובהם נדל"ן ומפעלי כימיקלים. מלבד זאת השקיע הרמן מרקין גם בקונצרן אי.די.בי הישראלי, והיה חבר דירקטוריון החברה בימים שבהם שלטה בקונצרן משפחת רקנאטי. "הוא היה שותף במשך הרבה מאוד שנים", משחזר בכיר לשעבר באי.די.בי, שהוסיף כי "הרמן מרקין היה יהודי שהתעניין מאוד בישראל".
הרמן מרקין גם היה ממייסדי בית הכנסת בשדרה החמישית (Fifth Avenue Synagogue), שאליו שייכות כמה מהדמויות היהודיות הדומיננטיות בניו יורק - כדוגמת זוכה פרס הנובל אלי ויזל והמיליארדר רון פרלמן, ואף ישב בדירקטוריונים של ישיבה יוניוורסיטי בניו יורק, אוניברסיטת ניו יורק ואוניברסיטת בר אילן בישראל. כמו כן, הוא ואשתו נטלו חלק בכמה גופי חינוך יהודי בארה"ב וישראל. בין השאר, הם נמנו עם תורמי התוכנית ללימודי יהדות באוניברסיטת קולומביה, בית הספר רמז בניו יורק והאוניברסיטה הפתוחה. אורסולה מרקין אף היתה פעילה בעמותת "רעות" בישראל, שאמה היתה אחת ממייסדותיה.
אין פלא, אם כך, שרבים ממוסדות אלה, כמו גם מוסדות יהודיים נוספים בניו יורק שהכירו את עזרא מרקין אישית וידעו כי הוא מגיע מ"בית יהודי טוב", שמו כספם ומבטחם בידיו.
מרקין, בוגר אוניברסיטת קולומביה בהצטיינות יתרה ובוגר בית הספר למשפטים בהרווארד, הקים את קרן גבריאל קפיטל ב-1985 ונהנה מכמה השקעות מוצלחות בשנות ה-90. הוא השקיע בחברות המדיה טיים וורנר ו-ויאקום בשנות הפריחה שלהן, וב-1991 ביצע הימור מוצלח על השתלטות חברת ג'נרל סינמה על המו"לית הרקורט ברייס ג'ובנוביץ'.
מרקין כיהן כיו"ר GMAC מאז רכישת 51% מהחברה על ידי סרברוס ב-2006. בתקופת כהונתו רשמה GMAC הפסדים בסך 7.9 מיליארד דולר בחמישה רבעונים, בגין המשברים בשוקי האשראי והרכב. הצרות של GMAC אינן קשורות למיידוף כמובן, אך התפטרותו של מרקין מראשות החברה - שזכתה בסיוע ממשלתי בסך מיליארדי דולרים בשל המשבר העמוק שאליו נקלעה - היתה צפויה. בתקופת משבר שכזו, החברה זקוקה לדמות מעוררת אמון בראשה, ולא למשקיע שהפסיד מיליארדים בהונאת פונזי פשוטה.
התפטרותו של מרקין מ-GMAC היתה אחד התנאים לאישור שינוי מעמדה של החברה לחברת אחזקות בנקאית, מה שיאפשר לה ליהנות מסיוע ממשלתי. "נראה כי מרקין פורש משום שדעתו תהיה מוסחת בשל הסיבוכים הנובעים מהקשרים שלו למיידוף. זוהי תקופה קריטית מבחינת GMAC והיא לא תצא נשכרת מכך שדעתו של היו"ר שלה תהיה מוסחת", אמר ל"ניו יורק טיימס" תומס פרגסון, אנליסט ב-KDP אינווסטמנט אדוויזרס.
האוסף של רותקו בסכנה
במהלך השנים המשיך מרקין להיות פעיל בקהילה היהודית בניו יורק, ובעיקר בבית הכנסת. הוא המשיך להגיע עד לאחרונה לשיעורי תלמוד שבועיים בבית הכנסת שבו כיהן כנשיא, בעקבות אביו. "הוא איש רנסנס של ממש", אמר עליו רב בית הכנסת יעקב קרמאייר לסוכנות הידיעות בלומברג. "הוא יכול לדון בקלילות בקלאסיקות ספרותיות, טקסטים תלמודיים, אמנות מודרנית או בייסבול".
מרקין לא שמר את הונו בכיסו - אף כי בהחלט לא חסך מעצמו - ותרם רבות לארגונים ללא מטרות רווח בארה"ב ובישראל, שבדירקטוריונים של כמה מהם אף היה חבר. ארגונים רבים מבין אלה, דוגמת ישיבה יוניוורסיטי, כמה בתי ספר יהודיים בניו יורק, וקהילות יהודיות שבהן היה מרקין חבר פעיל, נמצאים כעת בצרות - לאחר שהפסידו מיליוני דולרים בגין השקעתם במיידוף, לעתים באמצעות מרקין.
מרקין לא תרם את כל הונו, כמובן. ב-1995 רכש ב-11 מיליון דולר דירה רחבת ידיים בבניין 740 פארק אווניו היוקרתי, שבו חיים כמה עשירים ומשקיעים בולטים, בהם סטיבן שוורצמן - מייסד בלקסטון גרופ, שרכש את הדירה שהיתה בעבר של ג'ון ד. רוקפלר, וכן רון לאודר - מיורשי אימפריית הקוסמטיקה אסתי לאודר, ומנהלי קרנות גידור. דמויות בולטות בעולם הבידור, כמו ברברה סטרייסנד וברברה וולטרס לא הצליחו אפילו להגיע לוועדת הקבלה הקפדנית. מרקין עבר את המשוכה בלי בעיה - אישיותו הישירה נשאה חן בעיניה, והוועדה לא שאלה שאלות מיותרות.
מרקין עיטר את דירתו באוסף של ציורים של מרק רותקו, ששוויו מוערך כיום ב-150 מיליון דולר. האוסף אינו עומד למכירה - כך אמר יועץ האמנות של מרקין, בן הלר, לסוכנות הידיעות בלומברג. הלר סייע ברכישת הציורים בחמש השנים האחרונות, וחלקם נרכשו ישירות מיורשיו של רותקו. יצירות אחרות של האמן נרכשו במכירות פומביות - ביניהן גם יצירה שנרכשה לפני חודשיים בלבד תמורת 7.9 מיליון דולר בסותבי'ס בניו יורק. מדובר באוסף הפרטי הגדול ביותר הידוע של יצירות רותקו ומרקין אף היה מנותני החסות לתערוכה של רותקו שהוצגה במוזיאון תל אביב ב-2007. לדברי אנשים שביקרו בדירה, הציורים יצרו אפקט מרשים. כעת לא ברור אם אוסף האמנות ימשיך לפאר את הדירה, או שמא ייאלץ מרקין למוכרו.
אנדרו לוונדר, עורך דינו של מרקין, מסר בתגובה לכתבה: "במבט לאחור מיידוף הונה במצח נחושה את מרקין, ועמו רבים אחרים. היה זה מקור לתדהמה ולצער בעבור מר מרקין, ומן הסתם גם לאלה שהשקיעו אצלו. מר מרקין מתייסר מדי יום בשל ההפסדים הגדולים שמהם סובלים המשקיעים - רבים מהם ארגוני צדקה שלהם הקדיש ממרצו וכספו והם שמו בו את מבטחם והשקיעו בקרנות שלו. זאת מבלי להזכיר את ההפסדים שלו עצמו - עשרות מיליוני דולרים - וההשפלה שהיתה מנת חלקו בעקבות האירועים. מר מרקין מקווה שבחלוף הזמן תימצא דרך לתקן לפחות חלק מהנזק שנגרם בידי מיידוף".
הכובעים של מרקין
נשיא בית הכנסת בשדרה החמישית, ניו יורק
נאמן בקרן גראס
נאמן בקרן ביילר, שווייץ
נאמן בקרנגי הול
ראש מכון לוי לכלכלה בבארד קולג'
נאמן בישיבה יוניוורסיטי
אגרסיווי, שחצן, מאכער: כך מחק עזרא מרקין 2 מיליארד דולר מהשקעותיהם של יהודי מנהטן
מאת שוקי שדה ומיכל רמתי
15.1.2009 / 9:01