התאומים המיליארדרים עוזבים את האי הבודד

אפילו בהשוואה לסטנדרטים של בעלי הממון והשררה, שלעתים קרובות מרשים לעצמם להתנהג באופן שקשה להצדיק, זה נראה כמו מפגן מרשים של רגזנות. דיוויד ופרדריק ברקלי, האחים המיליארדרים שהאימפריה העסקית שלהם כוללת את היומון הבריטי "דיילי טלגרף", רשת החנויות ליטלוודס ומלון ריץ בלונדון, הודיעו בחודש שעבר כי לא ישקיעו עוד בסארק, הזעיר באיי תעלת לה מאנש, הממוקם מעבר למים בסמוך לאי ברקו שבו מתגוררים השניים בטירה שבנו.



זאת, ככל הנראה, לאחר שתושבי האי עוררו את זעמם בעקבות סירובם לשנות את שיטת הממשל המוזרה הנהוגה בסארק. האי עדיין מנוהל על בסיס עקרונות פיאודליים, ולכן מפתה להשוות את האחים ברקלי לשליטים מימי הביניים הזועמים על חוצפתם של נתיניהם כפויי הטובה. אלא שהאחים אינם רודנים: האירוניה היא שדווקא הם אלה שרוצים להביא את בשורת הדמוקרטיה לסארק ולדרי האי המתנגדים לה.

התאומים בני ה-74 מתגוררים זה יותר מעשור בברקו, המתואר על ידי אחד מתושבי איי התעלה כ"סלע שעליו מנחת מסוקים". הם רכשו את האי ב-1993 מאיל קוסמטיקה, ובנו בו טירה גותית מרהיבה. מאז הם רכשו רבים מהעסקים המקומיים באי השכן סארק, לרבות בתי מלון ומסעדות. נראה שהיעדר הנכונות של 600 תושבי סארק להתפשר הביאה לסיומם של הזמנים הטובים. ב-7 בדצמבר 2008, בתום הבחירות הראשונות בהיסטוריה של האי, המצביעים סירבו לתמוך במועמדים שקראו לשינוי חוקתי. במקום זאת הם בחרו בנציגים הנחושים לשמר את הסטטוס-קוו באי, שבו על פי חוק אין מכוניות.



תגובתם של האחים ברקלי היתה מהירה וברוטלית. דובר מטעמם הודיע כי השקעתם בסארק, 5 מיליון ליש"ט בשנה, תחדל באופן מיידי, ומשמעות הדבר היא גם אובדן של 100 משרות. בעוד שהאחים הקפידו לרוב לשמור על שתיקה, באוויר עדיין מהדהדים איומים כי הם ינטשו את ברקו לחלוטין. ייתכן שהתגובה היתה פרץ כעס ועלבון של אנשים המורגלים לקבל את כל מה שהם רוצים, או תכסיס שנועד לאלץ את שליטיו של האי להגיע אל שולחן המשא ומתן. נציגיהם של האחים אמרו שלא הכל אבוד ועדיין אפשר לקיים דיונים בעניין. יש גם רמיזות לכך שניתן להגיע לפשרה, אולי באמצעות מינוי נציג ל"צ'יף פליז", הגוף המחוקק המנהל את ענייני האי.



"הם השליכו את כל הצעצועים שלהם מחוץ לעגלת הילדים", אמר פול ארמורג'י, מלונאי מסארק ופוליטיקאי מקומי. "הסתדרנו במשך 400 שנה. החיים ממשיכים הלאה", אמר ג'ון מייקל ביומונט, 81, המחזיק בתואר קצין במסדר האימפריה הבריטית, האדון הפיאודלי ה-22 של סארק.



גורדון דוז, עורך דינם של האחים, אמר: "סארק יחזור להיות מה שהיה לפני שהאחים ברקלי הגיעו והשקיעו בו. תושבי סארק שיגרו לאחים מסר ברור והם חשים כי אין ביכולתם להמשיך ולהשקיע בקצב של 5 מיליון ליש"ט מדי שנה. אני מתקשה, בייחוד בזמן זה של השנה, שלא לתהות על נכונות האמרה הישנה לגבי תרנגולי הודו והאם הם היו מצביעים בעד או נגד חג המולד. ובכן, נראה שיש לנו את התשובה. אנשי סארק אמרו את דברם".



לא מתבודדים, פרטיים



הסכסוך הבטיח את שובם של האחים ברקלי למוקד העין הציבורית הבוחנת, חוויה שקרוב לוודאי ירצו לשכוח. מרבית בעלי העיתונים שמחים להתחכך בעשירים ובעלי ההשפעה, ולעתים קרובות הם נהנים מהמעמד והיוקרה הנלווים לכך, אך האחים ברקלי נמנעים באדיקות מאור הזרקורים ומעדיפים לנהל את הפעילות העסקית שלהם באנונימיות יחסית. לעתים קרובות הם מתוארים כמתבודדים, תווית שאינם אוהבים. "דיוויד אמר לי פעם 'אנחנו לא חשאיים או מתבודדים, אלא רק אנשים פרטיים'", אומר אחד ממכריהם.



הפרטיות הזאת נשמרת בקנאות, לפעמים עד כדי גיחוך. כאשר עיתונאי ה-BBC ג'ון סוויני צולם כשהוא נוחת בברקו בניסיון להשיג ראיון, הוא גורש מהאי - אפיזודה שהצחיקה עד דמעות את התקשורת הבריטית. האחים בפירוש לא צחקו: הם תבעו את ה-BBC בגין הפרת פרטיות, וזכו.



הנחישות שלהם לשמור את ענייניהם הפרטיים בסוד והלהט שהם מפגינים ברדיפה אחרי אלה שמעליבים אותם בעיתונים גרמו לכך שלא כותבים עליהם הרבה. אפילו אלה שמייצגים אותם בתשלום מהססים להזכירם בשיחות לציטוט מתוך חשש מזעמם.



הזהירות של האחים ברקלי אולי מובנת, אבל נכונותם להשתמש בבתי המשפט בניסיון לסתום את פיות המבקרים לא הפכה אותם לאהודים במיוחד בתקשורת. לפני כמה שנים הם אפילו פתחו בהליך משפטי נגד ה"טיימס" ורופרט מרדוק שהתנהל בבית משפט בצרפת, וביטלו את התביעה בשנה שעברה כאשר העיתון התנצל על שכינה אותם "גוזלי נכסים".



למרות נטייתם התוקפנית של האחים, מכריהם מתעקשים שהם לבביים וידידותיים, ובה בעת נאלצים להודות שביקור במוצב מוקף הצוקים שלהם בתעלה האנגלית עשוי להיות חוויה סוריאליסטית. "מרבית הטירות באי מתמוטטות", מספר אחד מהם. "אתה מצפה לראות בקירות חורים שנפערו על ידי פגזי תותחים".



עם זאת, בית ברקלי נבנה על ידי צבא קטן של פועלים שהשתמשו בחומרים שנשלחו מנמל סארק, שגם הוא נבנה במיוחד על ידי האחים. וכיצד מגיעים אל האחים מזון ומוצרי בסיס? צי של ספינות קטנות מעביר אספקה אל ביתם. אף שהשקיעו סכומי כסף אדירים בטירתם המבודדת שבתעלה, דיוויד ופרדריק אינם מתגוררים בברקו בכל ימות השנה. אחת הסיבות לכך היא שהאי קופא לעתים קרובות בחודשי החורף. בנוסף, דיוויד, הסובל מתשישות כרונית, מבלה זמן רב בשווייץ מפני שאוויר האלפים הצח עוזר להקל על מצבו. יש להם בית גם במונקו, שתושביה נהנים מפטור ממס. היאכטה של האחים, "ליידי ביאטריס", עוגנת בנסיכות.



היאכטות והנכסים המפוארים רחוקים שנות אור מילדותם הדלה של האחים במערב לונדון. הם נולדו להורים ממוצא סקוטי, שלהם היו עוד שמונה ילדים, ואביהם מת כאשר היו בני 12. אחרי שעזבו את בית הספר, עבדו התאומים תקופה קצרה במחלקת החשבונות של ג'נרל אלקטריק לפני שפנו לתחום אחר: שיקום בתים רעועים ומכירתם. בסופו של דבר הרוויחו מספיק כסף כדי לעבור לתחום המלונאות.



ב-1975 האחים רכשו את מלון הווארד בווסט אנד של לונדון ומכרו אותו כעבור 25 שנה. אז כבר היו ממוקמים גבוה יותר בשוק ורכשו את הריץ, אחד האתרים המפורסמים ביותר של הבירה הבריטית. שני האחים נשואים, אך מעריכים כי הם חיים בנפרד מנשותיהם. זואי ניוטון, אשתו קטנת הממדים של דיוויד, היתה דוגמנית ידועה בשנות ה-50 כאשר הובילה קמפיין פרסומי לחלב עם הסיסמה הבלתי נשכחת: "שתה פיינט חלב ביום". לעתים קרובות השתרכו אחריה צלמים, מה שעשוי להסביר את סלידתו של דיוויד מהתקשורת. פרדריק התחתן עם יורשת יפאנית שמשפחתה פתחה כמה מהמסעדות היפאניות הראשונות של לונדון.



מעריצים של מרגרט תאצ'ר



אחרי שרכשו את מלון הווארד, החלו האחים לגוון את האינטרסים העסקיים שלהם ונכנסו לתעשיות חדשות, בהן ספנות וקמעונות. הם נכנסו גם לעסקי העיתונות, כאשר רכשו את העיתון "יורופיאן", שהושק על ידי איל התקשורת הבריטי רוברט מקסוול בתחילת שנות ה-90, שהיה נתון אז בקשיים כלכליים. אחריו רכשו את "הסקוטסמן", מה שרק חיזק את אחיזתם בגופי תקשורת והוסיף להתעניינות הציבורית בהם. לפני ארבע שנים הם נהפכו לדמויות מובילות בתעשיית העיתונות לאחר ששילמו 665 מיליון ליש"ט תמורת עיתוני קבוצת ה"טלגרף" אשר כוללים את ה"ספקטייטור", השבועון הפוליטי המשפיע בראשותו של אנדרו ניל, לשעבר עורך ה"סאנדיי טיימס" ואחד המנהלים הנאמנים של האחים.



פרשני תקשורת התקשו להבין מדוע שני אנשים השומרים בקנאות על פרטיותם בחרו להיכנס לתחום עם חשיפה כה גבוהה. מקור אחד, המכיר את האחים היטב, מתאר אותם כ"שמרנים ממעמד הפועלים" ועל פי הערכה הם מעריצים את מרגרט תאצ'ר, מה שיכול להסביר מדוע הם רצו לרכוש עיתון בעל קו מערכתי ימני. בכל זאת, ההערכה היא כי הם אינם נמנים עם חסידיו של המנהיג השמרני דיוויד קמרון ועורכי העיתון בעבר ובהווה מתעקשים שהם מתערבים בתוכני עריכה לעתים נדירות, אם בכלל.



מצד שני, תקופת כהונתם של האחים ברקלי כבעלי ה"טלגרף" נחשבת שנויה במחלוקת, בין השאר מפני שהם קיצצו במשרות. האופן שבו ניהלו את ה"סקוטסמן", מוסד נערץ, הצליח ללבות את היצרים, וקוראי העיתון נטשו אותו בהמוניהם. בעלי בריתם של האחים דוחים את הטענות שהם אדישים לעצם בעלותם על ה"טלגרף" ומציינים שהיומונים הבריטיים נשלחים אליהם מדי בוקר, אפילו כאשר הם שוהים על סיפון היאכטה של דיוויד. לדברי אחד מיועצי האחים, "הם תמיד היו מאוד נלהבים כלפי עיתונים וחושבים שהם אינפורמטיוויים באופן יוצא מן הכלל. הם מבססים את החלטותיהם העסקיות, בחלקן, על מידע המלוקט מהעמודים הפיננסיים". ידוע גם כי בעבר הם נהגו להתקשר לעורכים לקבלת רכילות טרייה.



ולבסוף, כמו אנשים אמידים רבים, האחים תורמים סכומי כסף אדירים לצדקה. בשנה שעברה תרמו 11 מיליון ליש"ט לבית החולים גרייט אורמונד סטריט ו-3 מיליון ליש"ט לבית החולים לילדים אולדר היי בליוורפול. ב-2000 קיבלו האחים תוארי אבירות על פועלם למטרות צדקה, וציינו את האירוע על ידי מתן ראיון נדיר וקצר לעיתונאים. באופן טיפוסי, הם ניצלו את הראיון כדי להדגיש את הערך הגבוה שהם מייחסים לפרטיותם.



למרות איומיהם לנטוש את ברקו, קרוב לוודאי שהתאומים ימשיכו להתחבא בעתיד הרחק מעין הציבור בבית האי המבודד שלהם. הפיכתם של סארק וברקו לדמוקרטיים נהפכה לפרויקט אישי עבור דיוויד ברקלי, שלפי יודעי דבר מקדיש ערבים רבים לקריאה מייגעת של ערימות מסמכים דהויים העוסקים בנושא. אלא שאחרי ההצבעה של תחילת דצמבר, הקרב הזה עשוי להעסיק אותו עוד זמן רב.