עיני מתחיל דיאטה. בקרוב אצלכם

יו"ר ההסתדרות עופר עיני קיבל השבוע שלוש החלטות חשובות: להפסיק לעשן, לעשות דיאטה, ולעשות ספורט. בשלב זה קשה לדעת כיצד ישפיעו החלטותיו של עיני על מצב המשק בשנה הקרובה: אם הן יגרמו לתסיסה ועצבנות ביחסי העבודה במשק, או שמא ניקוי הרעלים והשומנים המיותרים יתגלה כהצלחה כבירה שתעודד אותו להחיל אותם על כל הסקטור הציבורי בישראל.



זה שלושה חודשים שההנהלות בסקטור הפרטי עסוקות רק בדבר אחד: איך שורדים את 2009, איך צולחים אותה ונשארים בחיים. החלטות שבדרך כלל לוקחות שנים וחודשים, מתקבלות בפרקי זמן מזורזים של שבוע-שבועיים: פיטורים, קיצוצי שכר, צמצום פעילות ודיאלוגים עם מתחרים מושבעים על מיזוגי פעילות. כמעט כל החברות במשק עושות צעדי הבראה מתוך הנחה שרק מי שיצטמצם יוכל בעוד שנה או שנתיים, כשנצא מהמשבר, לחזור לפסי צמיחה בריאים.

גם במגזר השלישי - העמותות והמלכ"רים - חשים היטב את פגעי המשבר הכלכלי העולמי וגם שם נכנסים למלחמת הישרדות. רבים מהגופים במגזר הזה יימחקו במהלך השנה הקרובה, פשוט כי לא יהיה להם כסף אפילו לתשלום שכר דירה על משרדיהם. הונאת המיליארדים של ברנרד מיידוף החריפה עוד יותר את מצבם של גופים אלה, שכן רבים וטובים מקרב התורמים לעמותות השונות נפגעו מההונאה והונם נשחק דרמטית.



ובשעה שהמגזר השלישי נאנק והמגזר הפרטי נחנק, במגזר הציבורי - החיים כרגיל. במשרדי הממשלה, ברשויות המקומיות ובחברות הממשלתיות עדיין לא שמעו על המשבר הכלכלי. גם בכמה חברות עם עבר ממשלתי כמו הבנקים, אל על ואחרות, החיים מתנהלים כסדרם. ההנהלות אמנם מודעות למשבר אבל היכולת שלהן לפעול קטנה, כי אנחנו נמצאים ערב בחירות. בתקופה כזו לא נתניהו, לא לבני ולא ברק מוכנים להרים את דגל הצורך בהצטרפות של המגזר הציבורי למאמץ למנוע מהכלכלה הישראלית לשקוע למיתון כבד.



התחזיות ל-2009 לא מעודדות. הגירעון בתקציב המדינה עלול לעבור את קו ה-5% לאחר שנים של שליטה תקציבית חזקה שאיפשרה למשק לצמוח ולשלם חובות עבר. הגירעון יושפע ממצבן של חברות עסקיות שרווחיותן תיפגע ולכן ישלמו פחות מסים, מעלייה ברמת האבטלה, מהפגיעה בשוק ההון. במגזר הפרטי הדרך לחזור לרווחיות גבוהה עוברת בהתייעלות, הגברת הפריון, השקעה כפולה בשיווק ומכירות ושיפור בשירות ובמוצרים - כדי לייצר יתרונות תחרותיים.



במגזר הציבורי יש אנשים מעולים ואיכותיים, אבל אין שיטה יעילה. אין מדידה אמיתית של תפוקות ותרומות, אין דיפרנציאציה בשכר שמעודדת השקעה והצטיינות ומושכת כוחות כישרוניים, ואין חשיבה תחרותית. המגזר הציבורי, שמהווה כ-50% מכלל המשק, מפגר ברמת התחרותיות שלו אחר המגזר הפרטי.



ההבדל בין מהירות התגובה של הסקטור הפרטי בישראל לזו של הסקטור הציבורי לשינויים בכלכלה העולמית והמקומית הוא כמו ההבדל בין ארנב לצב. המשמעות היא חוסר פרופורציה בתרומה של שני הסקטורים לכלכלה ולצמיחה, והעמסת רוב הנטל במצבי משבר על הסקטור הפרטי. השכירים והעצמאים במגזר הפרטי נאנקים תחת נטל המשבר הכלכלי, ואילו במגזר הציבורי עוקבים אחר המשבר כאילו אינו נוגע להם.



המלחמה בעזה והבחירות המתקרבות דחקו לגמרי מסדר היום הציבורי את שאלת התרומה של המגזר הציבורי ליצירת תנאים שיאפשרו למשק לא לשקוע למיתון עמוק וממושך. אף פוליטיקאי לא יעז כעת לדבר על הצעדים הנדרשים בחברות הממשלתיות, במשרדי הממשלה וברשויות המקומיות והממשלתיות כדי שגם הם יתרמו למאמץ.



אבל מיד לאחר הבחירות השאלה הזו תעלה במלוא עוצמתה, כי אי אפשר אחרת בשנה כזו. בנימין נתניהו היה שר האוצר האחרון שהעז לגעת במגזר הציבורי (ראו משל השמן והרזה) ב-2003, בעיצומו של מיתון כבד שנבע מהאינתיפאדה השנייה ומשבר ההיי-טק העולמי. הוא לא יכול היה לעשות זאת אלמלא היינו עם הגב לקיר, כשאקדח של גירעונות עצומים וחשש לפשיטת רגל כלכלית מכוון לרקותינו.



עופר עיני, יו"ר ההסתדרות שמייצגת את העובדים, מגלה פתיחות מפתיעה לצורך של המגזר הציבורי להתייעל. מאחר שהוא פוליטיקאי, הוא לא מתנדב להציע קיצוץ שכר בשירות המדינה או הקפאתו, אלא מחכה שיפנו אליו. היחסים שלו עם שר האוצר רוני בר-און גרועים והם מעולם לא הצליחו לנהל דיאלוג בשום נושא.



לדבריו, הוא תומך בהגברת הגמישות הניהולית בשירות המדינה. בהנחה שעיני, שנחשב למנהיג עובדים פרקטי, לא זורק לנו סתם ססמאות, נראה שכדאי מאוד למי שירכיב את הממשלה הבאה להזמין אותו לפגישה עוד היום.



עיני מדבר על המושג גמישות ניהולית, שמשמעותו בעיניו היא שהממשלה יכולה לגייס מהנדס מומחה, למשל, בשכר גבוה שחורג ממה שמעוגן בהסכמים הקיבוציים, ובלבד שההבנות הללו יהיו חלק מהסכם העבודה. ומה אם צריך לוותר על שלושה-ארבעה תקנים במקומות אחרים כדי לממן את שכרו של אותו מהנדס מומחה? "אין לי בעיה, אבל אני רוצה שיקשיבו לי אם אני אצטרך שישה תקנים במקום אחר", אומר עיני.



אנחנו לא עובדים בשירות המדינה, ואין לנו סמכות להתחיל לסחור בתקנים (ואיכשהו נראה לנו שנוסחת עיני לוותר על שלושה תקנים במחלקה א' תמורת שישה תקנים במחלקה ב' היא לא עסקה כדאית), אבל אנחנו מתרשמים שעיני מבין שלא יהיה מנוס מתרומה של המגזר הציבורי לחידוש הצמיחה במשק.



סביר בהחלט להניח שהצלחת הדיאלוג הזה תגבה מחיר מעובדי הסקטור הציבורי, אבל המחיר הזה הוא תנאי הכרחי לחזרת המשק לפסי צמיחה. בלעדיו, הסקטור הפרטי ייאלץ להמשיך ולהתכווץ והתחזיות הקודרות למיתון ארוך ועמוק עלולות להתממש.