פתטי, אבל אסתטי

לפני הרבה שנים עבד לצדי באחד ממקומות העבודה הקודמים שלי ברנש אחד, טיפוס די חרא באופן כללי. מה זה "טיפוס די חרא"? אתם שואלים. בריון, כוחני, מגעיל לכפופים וממתיק שפתיים לאחראים. טיפוס שגם אם יעבוד במסעדה וישפוך בטעות נוזל טיפקס למרק, הוא ידרוש לפטר את האיש ממחלקת הציוד המשרדי שהניח טיפקס במטבח.



נוסף על הכל, וזו אולי הצרה הגדולה מכולן, היה מדובר באידיוט בסדר גודל יוצא דופן. אמנם, אידיוט מהסוג שלא מסתובב בעולם עם סטיקר "אני אוויל חדל אישים" מודבק על המצח, אבל כזה ששבוע-שבועיים עבודה לצדו היו גורמים לחבר רפה השכל ביותר שלכם להרגיש טיפוס חריף, ערני ונמרץ מבחינה שכלית.

אמה-מה? הברנש הזה ידע לעבוד נכון. במקום להשחית את זמנו בעניינים הבטלים של עבודה, הפקת תוצרת ומאמץ משותף לטובת הארגון הוא השקיע את עיקר מרצו במקום היחיד שבאמת היה לתועלת: הממונים עליו. בתחילת דרכנו המשותפת הוא היה זוטר למדי ומקץ שנתיים הגיע כבר לעמדת סגן מנהל כללי, בשכר משופר ובכרטיס ביקור עשוי נייר ממוחזר עשיר למראה. "מה הסוד שלך?" שאלתי אותו לימים. "הסוד שלי?" נחר בבוז. "אני פשוט עובד קשה יותר מאחרים, נותן לעבודה יותר ממה שהיא נותנת לי, והכי חשוב: אני מצליח בכל דבר שאני מניח עליו שתי ידיים".



מכיוון שאני חלוש למראה ועדין למגע לא כיווצתי את אצבעותיי לתנועת ה"נוגרה" המפורסמת והלמתי בפרצופו הזחוח. ניחא, אמרתי לעצמי, אלוהים ישלם לאדם כמעשיו. ברגעים שבהם כדור הארץ נראה כמו בית משוגעים והחברה האנושית כמו הפרעה פתולוגית אחת מתמשכת, אני מאוד אוהב להיאחז בריבונו של עולם ובכושר שלו לייצר צדק מידתי. שטויות במיץ עגבניות. הקדוש ברוך אינו סוציאליסט. חלוקה שווה של הצדק בעולם היא, להערכתי, עניין שאינו אפשרי אפילו מבחינה ביולוגית, ע"ע: בר רפאלי.



"יום אחד זה יקרה", אמר לי חבר משותף בהפסקת צהריים. "יום אחד מישהו יחשוף את הבלוף הענק שלו. וכשהבלוף שלו ייחשף - הוא ייחשף בגדול. כשהוא ייפול, זו לא תהיה נפילה אלא צניחה חופשית מהשפיץ של האמפייר סטייט בילדינג. אח, אמן שאחיה מספיק זמן כדי לראות את זה קורה".



חייכתי בהבנה לעומת ידידי הנאיווי והבהרתי לו, "אחי האהוב, ניכר עליך שלמרות מניין שנותיך המכובד על כדור הארץ לא הארכת את דעתך אפילו בסנטימטר של בינה בזמן שעמד לרשותך. עאלק 'ייחשף הבלוף שלו'. אתה יודע מה? אני זורם איתך! ייחשף הבלוף שלו. ואז מה? ואז שום דבר, חביתוש. שום דבר. המנכ"ל שמינה אותו לסמנכ"ל לא יודה בבלוף של הסמנכ"ל החדש שלו מהסיבה שבאותה הזדמנות יהיה עליו להוציא הודעה מפורטת לבורסה ולעיתונות בהתאמה: 'החברה מבקשת להודיע לבעלי המניות שלה כי המנכ"ל שעומד בראשה הוא מטומטם בן אהבל וכי הוא מינה בלוף גמור להיות סמנכ"ל אצלו בהנהלה. באותה הזדמנות מבקשת החברה למסור לכלי התקשורת הכלכליים כי המנכ"ל עידכן את שם משפחתו שלו ל'בלוף', יען כי הוא עצמו בלוף מארץ הבלופים'.



"לא, אחא, אנשים לא מודים בטעויות שלהם, לא בפני הכפופים להם, לא בפני הציבור ובטח לא בפני הממונים עליהם. אני צופה לידידינו הסמנכ"ל החדש קדנציה מהנה באורך של שלוש שנים מ-י-נ-י-מ-ו-ם. בסופן, אפשר, יודיע על 'תחושת מיצוי', יודה למנכ"ל 'על ההזדמנות הגדולה שניתנה לו 'לעבוד לצד מנכ"ל כביר' ואז יילך לחפש פראייר עלוב חדש שיקנה את הבלוף שלו. ואתה יודע מה? הוא ימצא. אתה יודע למה הוא ימצא? מאותה סיבה שלפעמים אתה הולך ברחוב ורואה פצצה משגעת עם איזה הרשל'ה מעפן תלוי על זרועה הנשגבת ואתה שואל את עצמך בתימהון 'מה עושה הבחורה הזאת עם היצור הזה'?



"בוא, בוא, אני אסביר לך מה הסיבה שהיפהפייה ההורסת הזאת תקועה עם הג'וחה ההוא, בעוד שאתה, עלם חמודות תמיר קומה שכמוך, מסתפק באשה שדומה יותר לניקולא סרקוזי מאשר לקרלה ברוני: הסיבה היא הכישרון לבלוף. אותו כישרון לבלוף שיש לחברנו לשכנע את המנכ"ל שלנו שהוא ראוי להתקדם בפרק זמן של שנתיים מעמדת השומר בכניסה לסמנכ"ל לענייני אסטרטגיה, הוא הכישרון שיש לגוץ הוואחש שראית ברחוב המצויד ביצור נשי נשגב פי מאה מכפי הראוי לו.



"הכישרון לבלוף, הכושר לשכנע שוטר שרשם לך דו"ח למחול לך, בעוד של-100 אנשים לפניך הוא תקע את כל הזמבורה, הוא כישרון נדיר. המעטים שבורכו בו, בכישרון לבלוף, ימצאו את עצמם תמיד מביטים עליך ועלי במבט חומל במקצת, האומר 'תראה, תראה את אלה: מסתפקים במה שהם חושבים ש'מגיע' להם. פפפפ, איזו בדיחה. מה זה 'מגיע'? אני מכיר קו אוטובוס 67, שמגיע לקניון אילון ברמת גן. זה המגיע היחיד שאני מכיר'". כך שניתי באוזני חברי הצעיר והעני בבינה.



והוא, מתלהב שכמותו, אמר, "אם כך, אתה אומר שאין כל קשר בין כישרון להצלחה? בין עבודה קשה להצלחה? בין שום דבר, להוציא היכולת לבלף, להצלחה?" ואני השבתי את פרשיו אל המחנה לפני שידהרו רחוק מדי אל עבר אופק סתום: "לאט לך, רעי היקר. לא כל העולם מושחת. לא כל בני האדם רקובים. לא כל המנהלים מטומטמים ולא כל בלוף עובד.



"צריך מיזוג פלאי למדי, הצטברות נאה מאוד של נסיבות, כדי שבלפן אל"ף-אל"ף ייפול על מנכ"ל סוג ז' ויצליח לעשות את התמרון באלגנטיות נעדרת זיעה מול זה. לא מדובר בעניין של מאה אחוזי הצלחה. לפעמים המנכ"ל, עיניו בראשו. לפעמים הבלפן הוא מדרג ב'. המפגש בין האידיוט ביותר, למוכשר ביותר, הוא שמיילד את העיוותים המושלמים.



"עליך להודות, עם זאת, שמדובר בעניין מופלא למדי להביט בו מהצד. כמו שני כוחות טבע המתלכדים ליצירת תופעה נסית, כמו שני שברים עשרוניים המצטרפים לשלם עגול ומושלם. אינטראקציה בין בלופר לפתי, הוא מחזה מרנין לב! זכור: הפתטי ביותר הוא לעתים האסתטי ביותר".



"אתה יודע", אמר לי ידידי, "שגם עליך יש שאומרים זאת". "אומרים מה?" התעניינתי, מסוקרן. "שאתה חתיכת בלופר מנופח. בלון חם שברגע שיתקעו לו סיכה קטנה בבטנו הנפוחה יתפוצץ לאלף עזאזלים". "וואלה", אמרתי. "וואלה", הוא השיב. "מי אומר את זה?" שאלתי. "אנשים, אתה יודע", הוא המתיק חיוך שבעיניי היה חמוץ מחמוץ. "אנשים", אמרתי. "אם אתה מתכוון לחבורת עלובי הנפש, מקבץ הלוזרים האינסופי שמקיף את שנינו במקום העבודה המשעמם הזה, אז אני מבין היכן ממוקמת הבאר ממנה אתה שותה את המים הרעילים האלה".



והוא אמר, "אל תכעס. זה פשוט דיבור כזה שיש עליך, בקרב דרגים זוטרים בחברה. שאתה ליהוק מוזר לתפקיד שלך. שכמעט כל אחד יכול לחשוב על חמישה אנשים לפחות שמתאימים לתפקידך יותר ממך". ואני אמרתי, "חמישה, הא? למה לא 50?" והוא, "האמת שהמספר שעלה היה יותר מחמישה, אבל לא רציתי לבאס אותך".



הירהרתי בעניין מעט ואז חלצתי מפי את התובנה, "אתה יודע מה, גברבר, אם הכישרון שלי הוא היכולת שלי לבלף אנשים שיש לי כישרון אמיתי, אז מדובר בכישרון לא קטן. בעולם שלנו, שבו מיעוטם של המוכשרים גס ומטריד כל כך, שבו הבינוניות היא מלכה והפקיד הוא מלך, כישרון לבלוף הוא כישרון נעלה! נעלה כמו היכולת למכור קרח לאסקימוסי, נעלה כמו להיות מסוגל לגרום לאנשים ללכת להילחם במלחמות מטומטמות עבור ערכים ריקים ומנהיגים שקרנים, נעלה כמו להיות בלתי מוכשר באופן מובהק ועדיין להגיע לעמדת כוח כבירה.



"העולם הרי מלא בלא יוצלחים שמעמדם ותפקידם הפך אותם ליוצלחים גדולים. ובכלל", הוספתי, "אני לא בלופר. אני ראוי באמת. מוכשר באמת. עובד קשה, מסור לעבודתי, ובכלל - כל מה שאני מניח עליו שתי ידיים נהפך לזהב. ואם כך, עד שאתה, או מישהו אחר, יצליח להוכיח אחרת, מדובר באמת לאמיתה". והוא אמר, "אתה מבין, לא ממש משנה מה הדיבור עליך. אם אתה מבסוט מעצמך, אם אתה יודע את האמת של עצמך, אז כל האחרים יכולים להסתדר במקהלה ולצעוק 'בלופר' עד מחר בבוקר, אבל זה לא יעזור להם. כי מרגע שאתה אמת, חובת הוכחת הבלוף היא עליהם. ואם הם לא מצליחים בכך, ואם אתה לא בלוף, כנראה שהבלופר האמיתי הוא כל מי שאומר על מישהו אחר שהוא בלוף".



וקטנה לסיום



והקומיקאי רודני דיינג'רפילד אמר: "אנשים שירשו כסף גדול מההורים שלהם הם טרגדיות אנושיות בעיניי. אם אתה יורש מיליון והופך אותו למאה מיליון, אומרים עליך 'טוב, הוא לא באמת כזה חכם גדול. הוא התחיל עם מיליון'. ואם אתה מתחיל עם מיליון וגומר עם מאה דולר, אז אומרים עליך 'טוב, חכם גדול הוא לא'".