מיתון בניו יורק, קווים לדמותו

עם פרוס השנה החדשה בניו יורק חוזרים כאן כולם לעבודה בסוג של משנה מרץ מהוסס. מן המקובלות הוא שתחילת השנה כרוכה גם "בהחלטות של השנה החדשה" - כעין מסורת של התחייבות לתוצאות שברור שהניו-יורקר הממוצע לא יעמוד בהן (בוודאי שלא לשנה שלמה). מטרות כמו לרזות 10 ק"ג, להפסיק לחלוטין לשתות (אלכוהול) או ללכת למכון כושר לפחות פעמיים ביום, וכך הלאה שטויות סוריאליסטיות.



באופן לא מפתיע, נראה שהחלטות השנה הטרייה של 2009 מתכנסות להתחייבויות לשינוי פיננסי בסגנון החיים. כן, תאמינו או לא, אבל ניו יורק מפנימה אט אט שהמיתון הגדול נוגע גם בה. החודשים האחרונים של 2008 היו יחסית נדיבים למנהטן: סממני המיתון היכו כאן מאוחר, ובאופן מתחשב יחסית לשאר ארה"ב. אבל עכשיו זה נגמר, ואנשים מודים בגלוי שהם "מתחייבים להתחיל לחסוך", או "גמרו עם כל העניין הזה של המסעדות", או אפילו "סקי זה פשוט ספורט מסוכן" - כולן הצהרות שבימים כתיקונם היו הופכות את בעליהן לפרסונה נון גרטה ומאלצות אותה או אותו להגר מיידית לקובה.

ואיך יודעים שמנהטן באמת מפנימה ומשתנה? מפשפשים בציציותיהם של שלושת פרשי האפוקליפסה של הקפיטליזם המנהטני: מסעדות, מלונות וכמובן קניות.



"לארוז לגברתי את הפואה-גרה בדוגי בג?"



אדם אמיד ובכל זאת מקסים (אופנתי לשנוא כיום עשירים אף שלא נשארו הרבה מהם - ההיגיון היה דווקא מחייב לטפח את המועטים שנותרו לנו) מירר באוזני באחרונה וטען שהנזק הכי גדול שהמפולת גרמה לו היה קומבינציה של מהלומות גסטרונומיות וכלכליות.



מתברר שאותו אדם וקבוצה מחבריו השקיעו לאורך שנים ארוכות סכומי כסף אסטרונומיים בשוחד חוקי (טיפים). ולמי צילצלו הטיפים? לרבי המלצרים של מיטב מסעדות ניו יורק, שהרי זכור לכל שבימים הטובים ההם, לו היית מעז סתם לחייג ולנסות להזמין שולחן במסה, בלה סירק, או אפילו באתרים ארכיאולוגיים כדניאל ללא היכרות מעמיקה עם המקומיים - רוב הסיכויים שהיית נתקל בצחוק מבעבע או בבקשה מנומסת לנסות שוב בעוד כמה שנים, כשיגיע המיתון הבא. אז הנה המיתון הגיע, ולמצוא כיום מקום במיטב מסעדות ניו יורק זו בעיה קטנה. כל כך קטנה שרבי המלצרים משדלים ומלטפים בחום כל אורח מזדמן, וישנן שמועות עקביות על מבצעי אחד פלוס אחד קרבים וממשמשים בפר-סה ואצל גורדון רמזי. מצד שני, פתחו פלאפל מעולה מטר מהמשרד שלי. התורים? אינסופיים.



"מצטער אדוני, אין מכשירי ראיית לילה במלאי"



רובין וויליאמס טען פעם שקוקאין הוא הדרך של אלוהים להגיד לך שאתה עושה יותר מדי כסף. והיכן נמצאים האנשים האלה שעושים יותר מדי כסף וקוק? כשהם לא בביתם בלוס אנג'לס, הם מאכלסים את המלונות הנכונים של ניו יורק, ואת הברים והלאונג'ים שלהם. ההגדרה המקומית למלון האולטימטיווי נובעת ישירות מקהל המטרה שלו, ובמקרה דנן הקריטריונים ברורים: המלונות האלה מיועדים לחירשים מלידה, הניחנים בראיית לילה ו/או רנטגן, גובהם הוא לא יותר מ-1.70 מטר עם עקבים והם לא מחליפים בגדים.



אם את או אתה לא עונים לתיאור הנ"ל, קשה להבין מדוע תבחרו להתגורר במלון בסגנון ה-W, הרויאלטון או שלל אחיהם האפלוליים. מדובר במלונות שסובלים מהרעשה ארטילרית בלתי פוסקת של מוסיקה גרועה, חשוכים עד כדי חוסר יכולת לראות את מספרי הקומות על גבי כפתורי המעלית, עם חדרים מיניאטוריים נטולי ארונות (אבל עם הרבה מראות, אופקיות וגם אנכיות), ושירות מזעזע מבחורים יפהפיות. איך זה קשור? מסתבר שאלה שעשו יותר מדי כסף עשו את רובו עם ברנרד מיידוף, וכך, אפילו במלונות היוקרה האלה ניתן להשיג כיום חדרים במבצע. הקונסיירג' ינצל כמובן גם את קשריו הטובים עם אותם רבי המלצרים מהפסקה הקודמת ויסדר לכם שולחן פינתי. נו פרובלם, סר.



"איך מגיעים מוול סטריט לוולמארט?"



אז נימנמתם וסעדתם את לבכם במנהטן, ועכשיו הגיע זמן השופינג. כדאי לזכור שעונת החגים של 2008-2009 היתה הגרועה ביותר לקמעונאים בארה"ב זה עשורים. זה אומר שהחנויות שוממות למרות הסיילים, ומכאן נובע הגיונית שהמקומיים, אלה שהועסקו עד לא מזמן בוול סטריט, קונים כיום (אם בכלל) במקומות אחרים.



קחו לדוגמה את וולמארט, הקמעונאית הגדולה בעולם. לפני שנים ספורות, בצעד שנראה בדיעבד כמעט נבואי, מיצבה וולמארט את עצמה מחדש תחת הסיסמה "Save money, live better". נו באמת. אני מתאר לעצמי את ריצ'רד פולד (מנכ"לה של ליהמן ברדרס פשוטת הרגל) קורא מודעה של וולמארט ונקרע מצחוק. לחסוך? כמה כבר אפשר למנף את זה? כמה כסף בדיוק נשאר בתוכניות החיסכון של מיסטר צ'רלס פונזי? אך לוולמארט, שספגה הרבה ביקורת בעבר, יש תזה קמעונאית שעובדת. היא קונה בזול, מאוד בזול, אבל גם מעבירה את רובו המכריע של החיסכון ללקוחותיה. המחירים פשוט נמוכים עד כדי תדהמה. שלבו את זה עם "המצב", והתוצאה היא שבאחרונה, קנייה בדיסקאונטרים ובוולמארט לא רק נהפכה לנוהג לגיטימי עבור ניו יורקרים, אלא הבשילה לסוג של טרנד. להערכתי, מדובר בעניין של דקות עד שנראה תמונה של איוונקה טראמפ כזו או אחרת רוכשת תחתונים בסייל בוולמארט. שנה טובה וחסכונית לכולם.