תחזית: נצטרך לחיות ממה שיש

>> לפני כמה שנים התגלגל לידי מאמר של פרשן כלכלי-חברתי שהיה אז בשנות ה-60 לחייו. המאמר פורסם בעיתון מודפס, ולצערי איני יכול לשחזר כיום מהזיכרון את שמו או למצוא את הפרסום באינטרנט. ואולם הרעיון שעמד בבסיס המאמר מגרה את המחשבה, ולכן אציג כאן את עיקרי הדברים שעלו מהסיפור של אותו כותב.



הכותב סיפר על השינוי בתפישת העולם הכלכלית שאירע בתוך משפחתו לאורך שלושה דורות. תארו לכם, הוא כתב, שאתם בני המעמד הבינוני, מנהלי מחלקה בבית כלבו ידוע, אחראים על כמה עובדים. גרים בדירה משלכם עם משכנתא סבירה, מחזיקים קצת כסף במזומן וחסכונות שמספיקים לכמה חודשי מחיה בבנק, רזרבה לימי סגריר.

ואז בוקר אחד, כשאתם מגיעים למקום העבודה, מתברר לכם שבמשך הלילה הוא נסגר. אין לכם שום פיצויים, ואתם הולכים הביתה כלעומת שבאתם. לאחר כמה ימים נודע לכם שהבנק שבו נשמרו חסכונותיכם נסגר גם הוא, ואיבדתם את כל הונכם. שכניכם וחבריכם נמצאים במצב דומה, ואינם יכולים לסייע. לאחר כמה חודשים אתם נזרקים מהבית בגלל אי תשלום החוב על הדירה. וכך, בתוך שלושה חודשים אתם נהפכים מאנשים מבוססים מהמעמד בינוני למובטלים, עניים ומחוסרי בית.



נשמע דמיוני? ממש לא. זה מה שקרה לאבא שלי בשנות ה-30 - כך כתב מחבר המאמר. השפעתו של השבר הזה על השקפת העולם הכלכלית של הורי, הוא ממשיך, היתה ברורה. אמי, עד יומה האחרון, חיה לפי כמה עקרונות כלכליים ברורים: מקום העבודה שלך הוא הנכס העיקרי שלך, ועליך לשמור עליו מכל משמר. הוא נועד לפרנסה, לא להגשמה עצמית; קונים רק מה שצריך, מתוך מה שיש, ומחליפים אותו רק כשאין ברירה; מושגים כמו אשראי, חוב או הלוואות הם אויבים; ותמיד צריך להישמר ממוסדות פיננסיים.



הדור שלי, שנולד כבר בשנות ה-40, הוא מספר, כבר היה קצת אחר. גדלנו בסביבה אופטימית יותר. במשך החיים החלפתי כמה מקומות עבודה, יש לי כרטיס אשראי שבו אני משתמש מדי פעם, נעזרתי במשכנתא לקניית בית ואני מחליף מוצרים כמו מכונית או מקרר עוד לפני שהם מגיעים למצב של גרוטאה מוחלטת.



דור שלם צובר חובות



לבן שלי, לעומת זאת, שהוא יליד סוף שנות ה-60, כבר יש הרגלים כלכליים שונים לגמרי: הוא מחליף מקומות עבודה במהירות, מחזיק חוב בכרטיסי אשראי שבהם הוא משתמש לצורכי היומיום, מחליף מוצרים תקינים לחלוטין רק משום שיצא דגם משוכלל יותר, וקנה, נוסף לבית שבו הוא גר, בית שני להשקעה - שממומן כמעט כולו בחוב.



בקיצור, בניגוד להורי, יש לו הרבה מאוד ביטחון עצמי בהחלטות הכלכליות שלו. אני מקווה, כך סיכם המחבר את המאמר, שבני לא ילמד בדרך הקשה את הלקח שלמדו סבו וסבתו לפני 70 שנה.



עברו כמה שנים מאז שקראתי את המאמר, ובשנה האחרונה, כשמדי יום נחשפת יותר ויותר עוצמת המשבר הכלכלי, אני נזכר בו לא פעם. אני סקרן מאוד לדעת כיצד עובר בנו של המחבר את המשבר הנוכחי - שאלה שכנראה כבר לא אמצא לה תשובה.



כלכלה היא תורה שדנה בהתנהגות אנושית, וככזו היא חייבת להביא בחשבון שבני אדם, אמונותיהם וסולם הערכים שלהם יכולים להשתנות על פני זמן. לעתים קרובות, בעקבות משבר, שינוי כזה יכול להיות חד ומהיר.



לא מעט כלכלנים ופרשנים, המנסים לחזות את התנהגות כלכלת ארה"ב והעולם כולו בשנים הקרובות, מניחים שהרגלי הצרכן האמריקאי לא ישתנו מהיסוד, אלא יעברו תקופה מסוימת של ירידה בביקושים שלאחריה נחזור להרגלי העבר.



הנחות הן לא פעם עניין מסוכן. לעתים קרובות אנו מתאהבים בהן ומקבלים אותן כעובדה מוגמרת, אף שאין כל ודאות בהתממשותן. מי אמר שעם תום המשבר הנוכחי, מתי שזה לא יקרה, האזרח האמריקאי יחזור לאותם הרגלי צריכה וסגנון חיים שאיפיינו אותו בשנים קודמות? אולי ההנחה הסבירה היא שהמשבר הזה יביא דווקא לשינוי עמוק בסגנון החיים? אולי טראומה כלכלית תחזיר לדור הנכדים, הצרכנים של היום, חלק מהערכים שאיפיינו את הדור של סביהם?



זה לא אומר כמובן שהם יחזרו לחיות באותה רמת חיים - שכן השיפורים הטכנולוגיים והקידמה מאפשרים כיום רמת חיים גבוהה הרבה יותר - אבל הם כן יאמצו את העיקרון שקונים רק מה שצריכים מתוך מה שיש, ולא קונים מה שרוצים על חשבון הכנסות העתיד.



היתרון של ההיסטוריונים על הכלכלנים



כלכלנים אינם בהכרח האנשים המתאימים ביותר לחזות או להעריך שינוי כזה. ייתכן מאוד שדווקא לאנשים שמקצועם הוא ניתוח של ההתנהגות האנושית והלכי הרוח החברתיים, כמו סוציולוגים או פסיכולוגים, יש כלים טובים יותר להעריך אם שינוי כזה יתרחש. אולי דווקא להיסטוריונים, שיוכלו למצוא מקבילות מהעבר, או לאנשי רוח, שלהם יש סייסמוגרפים טובים יותר שיכולים לחוש בשינויים חברתיים, יש כאן יתרון על פני כלכלנים.



אם אכן שינוי כזה יקרה, ואיני יכול כמובן להעריך אם ומתי הוא יתרחש, הרי שיהיו לו השלכות אדירות על עולם העסקים כפי שאנו מכירים אותו. במשך שנות הצריכה הגדולה נבנו כושר ייצור ואספקה אדירי ממדים לסיפוק מאווייו של הצרכן האמריקאי. בין אם מדובר בפסי ייצור לכלי רכב על אדמת ארה"ב, במפעלי שבבים או אלקטרוניקה בטייוואן, דרום קוריאה או יפאן, במפעלי נעליים בסין או בשטחי מסחר אדירים בארה"ב - כולם היו חלק מאותו שינוי טעמים מתמשך שהגדיל עוד ועוד את הצריכה האמריקאית.



היפוך מגמה חברתי, שבו צריכה פרטית של מוצרים תתפוס מקום קצת מרכזי פחות בסדר יומו של הצרכן האמריקאי או המערבי בכלל, יכול לחשוף עודף גדול מאוד של כושר ייצור ושטחי מסחר שנבנו בתקופה שבה מיליוני אמריקאים נהגו באופן הפוך בדיוק מהאופן שבו נהגה אמו של מחבר המאמר שציטטתי.



הסכנה: צרכנים ינהגו באחריות



מספיק שאותם מיליונים יפסיקו לקנות מוצרים שהם לא ממש צריכים בכסף שאין להם, ושמגזרים וכלכלות שלמים ייכנסו למיתון מתמשך. כאן בא לידי ביטוי הפרדוקס של הימים האלה: האיום הכי גדול על הכלכלה הוא שצרכנים שנהגו עד עתה בחוסר אחריות, יתחילו פתאום לנהוג באחריות.



אף אחד, גם לא כותב הטור, אינו סבור שהצריכה הפרטית תעצור לגמרי, ברור שלא. אלא שהיא תפסה מקום מרכזי כל כך בסדר היום החברתי והכלכלי של העולם המערבי, ובמיוחד של ארה"ב, שמספיק צמצום שלה כדי להביא להשלכות כלכליות עמוקות.



אם אכן תהליך ארוך טווח כזה יתרחש, הרי שנראה פגיעה קשה במגזרים כמו מסחר וקמעונות, בייצור מוצרי צריכה כמו ביגוד, הנעלה, אלקטרוניקה או רכב ובכלכלתן של מדינות יצואניות כמו סין, דרום קוריאה או טייוואן.



עודף כושר הייצור שייחשף בעקבות תהליך כזה - וסימנים לכך נראים כבר כיום במגזרים שונים - יביא לזעזועים קשים עבור מי שתלויים לפרנסתם בייצור מוצרי צריכה. כדאי להביא גם תסריט כזה בחשבון בתהליך קבלת ההחלטות, של משקיעים וקברניטים כלכליים כאחד.



-



הכותב הוא מנכ"ל פסגות קומפס השקעות מקבוצת פסגות