לאן הלך הכסף של מיידוף?

אחת השאלות ששבה ועולה בכל פעם שמתפרסם שמו של קורבן נוסף בהונאת הפונזי של ברנרד מיידוף היא לאן, לכל הרוחות, נעלם הכסף. מיידוף עצמו אמר כבר ביום שבו נעצר כי היקף ההונאה הוא כ-50 מיליארד דולר.



כשסופרים את היקף ההודעות של הנפגעים בפרשה ומסכמים את החשיפה שעליה דיווחו, מתברר שסכום התביעות כבר מתקרב ל-40 מיליארד דולר, לא רחוק מההערכה של מיידוף. אלא שלמיידוף עצמו, הגם שכלל לא התנהל בצניעות, אין אפילו אחוז אחד מהסכום הזה. לפי הצהרותיו והערכות החוקרים, למיידוף ולמשפחתו יש כמה מאות מיליוני דולרים, וכמה נכסי מקרקעין ששוויים עוד כמה עשרות מיליוני דולרים. אז איפה שאר הכסף?

תעלומה? לא ממש. חלק מהכסף חולק ללקוחות שביקשו לצאת מהקרן, כולל הרווחים הפיקטיוויים הנאים. חלק אחר מהכסף בכלל לא היה קיים: הוא הרי תוצאה של חישובי תשואות שלא היו יותר מרישומי כזב. אבל רוב הכסף, מתברר, הוזרם לרשת המפיצים והמשווקים של מיידוף, ומכיוון שההונאה הזו נמשכה כמעט 20 שנה - הכסף התפוגג.



קרן הגידור של מיידוף היתה אופרציה של איש אחד, אולי עם עוד כמה שותפים או בני משפחה שעדיין לא נחשפו, ולכן הוא נזקק למערך שיווק חיצוני. המערך הזה עבד בצורה של "קרנות הזנה" - Feeder Funds - גופים שניהלו בעצמם קרנות גידור אך העבירו בפועל את כל הכספים שגייסו למיידוף.



לקרן פיירפילד סנטרי, למשל - שתוצאותיה נחשפו לראשונה בעולם כאן ב-TheMarker - היו בשנת 2000 כ-3 מיליארד דולר של כספי לקוחות שהושקעו אצל מיידוף. לקרן אסקוט של עזרא מירקין היו כ-2 מיליארד דולר. לפי הסיכומים בתקשורת הכלכלית בארה"ב, הגיע סך הכספים של קרנות ההזנה שעבדו מול ברנרד מיידוף לכ-27 מיליארד דולר.



כל אחת מהקרנות האלה גבתה מהלקוחות שלה עמלה שנתית של כ-1%, עמלת הצלחה של 20%, וגם, לא יאומן, עמלת הצטרפות חד פעמית של 5%. כשמחשבים את סך העמלות האלה על פני 20 שנה, ומניחים שמיידוף כלל לא השקיע את הכסף - או שהשקיע והפסיד, אפשרות הנבדקת על ידי החוקרים - מקבלים את התשובה. הכספים של הלקוחות הגיעו, לאט אבל באופן קבוע ורציף, לכיסם של המפיצים, ה"מנהלים" של אותן קרנות גידור שגייסו למיידוף לקוחות.



הנה דוגמה של החשבון. נניח שפלוני השקיע מיליון דולר בקרן הזנה של מיידוף והותיר אותה לניהולו במשך 20 שנה. כבר בהתחלה הוא ויתר על 50 אלף דולר בגלל דמי הצטרפות. לאחר מכן, כל שנה, הוא ויתר על 1% - אך האחוז הבודד הזה לא חושב על בסיס הקרן הראשונית, אלא על בסיס הקרן בתוספת הרווחים הפיקטיוויים.



מכיוון שבריבית שנתית של 10% מוכפל הכסף כל שבע שנים, הרי שבפועל כשמוסיפים לעמלה השנתית את עמלת ההצלחה של 20% על הרווח (הפיקטיווי) בכל שנה, מקבלים עמלה שמצטברת על פני 20 שנה לכ-600 אלף דולר. כל הסכומים הללו יחד מצטברים ל-1.1 מיליון דולר, שהם קצת יותר מסכום ההשקעה המקורי.



כך עשקו מיידוף ומפיציו את הלקוחות, כך העבירו את כספם אל כיסיהם. זו הרי צלע מרכזית בהונאת פירמידה: כל מפיץ לוקח את החלק שלו ומעביר לעוד מפיץ, ששוב גוזר קופון - וכך הלאה.



הכסף עובר למתווכים



האם זהו רק סיפור הונאה אמריקאי, פרשה היסטורית מימי וול סטריט האפלים? לחלוטין לא. כך מתנהלים הדברים בכל שוק פיננסי, בכל יום - גם בישראל. אצלנו אמנם כמעט שלא היה נוהל של קרנות הזנה - הדרך שבה ש?וק בית ההשקעות פרפקט קופות גמל באמצעות רשת של סוכנים היא אחד היוצאים מהכלל - ודמי הצלחה אינם נפוצים בישראל, אבל עמלות הניהול שמשלם הציבור מעבירות בסופו של דבר את רוב החסכונות שלו לכיסי המתווכים.



זה לא מסובך: כשאדם רוכש קרן נאמנות שדמי הניהול שלה הם 3%-4% לשנה, והיו רבות כאלה בשנים האחרונות, הרי שבתוך 20 שנה הוא יעביר את כל הכסף שהופקד אל מנהל הקרן. בקופת גמל שגובה 2% לשנה על פני 40 שנה התוצאה דומה. ומה עם הרווחים? ברוב המוחלט של המקרים הרווחים המרשימים שאולי נרשמו בתקופה מסוימת היו הצלחה זמנית - ובמפולת האחרונה הם פשוט נמחקו.



במבט של יותר מ-20 שנה תמיד תהיה מפולת בדרך. אין הצלחות יוצאות דופן, אין גאונים פיננסיים ואין קוסמים. יש רק דמי ניהול, דמי שמירה, דמי קנייה ומכירה ועוד עמלות שמיועדות, על פני עשרות שנים, לקחת את רוב הכסף שחסכתם ולהעביר אותו לבעלים, למנהלים ולעובדים של ענף "השירותים הפיננסיים".