התפכחתי מהחלום לעשות את המיליון הראשון לפני גיל 40, את החמישי שלוש שנים אחרי כן ואת העשירי בגיל 45. התעוררתי גם מהאשליה שבגיל 45 יהיה לי די והותר כסף כדי שאוכל להרשות לעצמי להיות בן חורין. וכשאני אומר "בן חורין", אני מתכוון למשוחרר מכבלי העבדות של פרנסה, חרדת פרנסה, חרדה מחרדת פרנסה ושאלה אחת גדולה: "האם יהיה לי די כסף כדי להבטיח את הצלחתם של ילדיי בהווה ואת עתידם?"
התנערתי גם מכבליה של האופוריה האוטופית שאחזה בי - אי אז - כשהירהרתי לעצמי בטון רציונלי למהדרין: "אינך פחות מוכשר ומוצלח ובעל פחות סיכויים להתעשר מאף אחד מאותם אנשים שממלאים את דפי העיתונים בסיפורים על המרוץ שלהם לצמרת ולכסף 'הגדול'". ובכן, בגרתי מספיק בכדי להודות: אני פחות מוכשר.
העתיד אינו מזמן לי הון גדול. האופק אינו מזמן לי ירושה כבירה או "הזדמנות עסקית" בלתי חוזרת. הקשרים האישיים והחברתיים שצברתי אינם מועילים לממון בכלום ולהוציא התרחשות נסית (זכייה בלוטו? מזוודה מלאה בשטרות של מאה דולר במושב האחורי של מונית שאליה נכנסתי? גמדים קטנים ונדבנים?) הסבירות כי אצליח להשתחרר בימי חיי מהתלות בכסף קרובה לאפס, אם לא למטה מכך.
זו האירוניה הגדולה של הקפיטליזם - הדרך היחידה להיגמל מההתמכרות לכסף היא לצבור עוד ועוד ממנו; הדרך היחידה להשתחרר מהפחד למות עני היא להיות עשיר עד אין קץ או שקוע בעוני עד לחוסר הכרה. מדובר בדוגמה מצוינת לחוש ההומור המושלם של נגיד הבנק הפדרלי של השמים. אלוהים, נו.
מכל מקום, דווקא בעת זו, שבה הרבה אנשים מפסידים המון כסף, מחלחלת לתוכי הכרה זו של בינוניותי החומרית הבלתי נמנעת, והיא סונטת בי כהוגן. אדרבא, אתנחם לי בעובדה שמספרם של העניים גדול מזה של העשירים וכי מספרם של אלה שאינם עשירים ואינם עניים גדול ממספרם של העניים ושל העשירים גם יחד. אני בחברה טובה מאוד. חבר ראוי בקבוצת רוב.
ומצד שני, שטויות במיץ עגבניות. אין כל נחמה בלשכשך במימי האפסיים של עצמך, רק מכיוון שמדובר באוקיינוס שבו טובלים מיליונים רבים של דומים לך. האדם נולד לגבורות ולתהילה ולעושר, כך חונכנו לחשוב, לחיות ולפעול מינקותנו. "הסתפקות במועט" היא דרך נאצלת לומר "אני בינוני". התקופה שבה אנו מתקיימים, בסבל גדול כל כך, אינה מקבלת השלמה עם בינוניות כאופציה לחיים. עלי להיחלץ ממעגל קסמים נורא זה לפני שאשתגע.
ובעצם, אחרי מה אני רודף? שהרי אין לי צורך של ממש במכונית גדולה, בבית מפואר ובמנוי של כבוד למחלקה הראשונה או למועדון הגולף.
די לי והותר בבית הפרברים הצנוע שלי, ברכב המשפחתי החבוט במקצת, בטיסה במחלקת תיירים בצ'ארטר או בבארטר. ובאשר לגולף: אני חושש שאין לי את הקואורדינציה הנדרשת כדי להצטיין במשחק.
ובכל זאת, מה מבקשים נפשי והארנק שלי? האם אני סובר באמת כי מיליון, חמישה מיליון, מאה מיליון, יקנו לי את השקט? האם הם יפייסו את חרדות הפרנסה שלי המסוכסכות עם "השקט הפנימי" שלי? משהו אומר לי שלא.
גם אני, בדומה לשרי אריסון, מחפש את מהות החיים, את השלווה שבפנים. ולה יש יתרון של כמה מיליארדים בבנק עלי. האם אריסון שקטה יותר ממני? נינוחה יותר? שלמה יותר עם עצמה? יש לי תחושת בטן חזקה שלא.
דייג אחד ישב לו בחוף הים ודג דגים. התיישב בסמוך לו אדון אחד ושאל אותו למעשיו. "אני מגיע לכאן בכל יום", סיפר הדייג, "דג לעצמי דג. חוזר הביתה ואז אשתי מכינה את הדג לארוחת ערב, אנחנו אוכלים ושובעים ולמחרת אני בא לכאן שוב, דג דג נוסף וחוזר הביתה לדג של ארוחת הערב". הביט בו הזר ושאל אותו, "מדוע אתה מסתפק רק בדג אחד? למה שלא תדוג שניים: אחד תאכל בערב ואת השני תמכור?"
"למה לי לעשות דבר כזה?" שאל הדייג. "אם תמכור בכל יום דג, יהיה לך לאחר זמן די כסף לקנות סירה", השיב הזר. "ומה אעשה בסירה?" השתומם הדייג. "תוכל לצאת עם הסירה להפליג לים, לפרוש שם רשת ולדוג הרבה הרבה דגים. את הדגים תוכל למכור בשוק. ואז יהיה לך הרבה כסף ותוכל להיות כמוני, אדם עשיר. לבוא לחוף הים, לשבת על שפת הים ולדוג דגים - משוחרר מדאגות פרנסה וצרות העולם". השיב הדייג, "אבל זה מה שאני עושה ממילא".
וזה העניין: המרדף אחרי כסף מונע מכוח המחשבה שדי כסף ישחרר אותך מדאגות העולם. אבל דאגות העולם אינן תוצאה של היעדר כסף. מחסור בכסף, או מיעוטו של זה, אינם הופכים אדם לאומלל, בדיוק כשם שריבויו של זה אינו הופך אותו למאושר.
באחד מהטורים הקודמים כתב לי טוקבקיסט באתר: "מה זה התקף הניו אייג' המוזר שקפץ עליך? בסוף יתגלה פרצופך האמיתי - תאב בצע חמדן, כמו כולם". הוא התכוון להעליב אותי, כמובן, אבל הוא גרם לי לחשוב שהקונפליקט הזה, בין ההשתעבדות לחומר לבין השאיפה להתנתק מכל תלות בו, הוא אולי המרכיב הנפשי הבולט במציאות הקפיטליסטית שלנו. הוא גרם לי להבין ששני הפנים האלה מתקיימים באישיותי במידה של שוויון ביניהם, וגם שאין ביניהם סתירה. ואין ביניהם סתירה מכיוון ששניהם מייצגים רדיפה אחרי אותו הדבר בדיוק: חופש.
והחופש, צורות רבות לו ודרכי ביטוי אינסופיות. אבל במהותו הוא מוחלט, בלתי מוגבל, מושלם. כש"בנזין" שרו בשנות ה-80 "אין מחיר לחופש", הם אמרו, אני חושב, שאין די כסף בעולם כדי לקנות חירות - מכיוון שלכסף יש סוף, יש תקרה, ולחירות אין.
כשאתה לא מחפש אחר פסגות לכבוש, אחר שיאים לשבור ואחר רמות סמויות מן העין להאמיר אליהן, אתה מסוגל להסתפק במועט, בדג אחד ביום, מבלי להרגיש שאתה בינוני. כשאתה מסתובב בעולם בתחושה שאינך בינוני, ששברת את השיא האישי של עצמך ושהגעת לקצה המרוחק ביותר בתחום שביעות הרצון שלך ממקומך בעולם, אתה מאושר.
שימו לב - המשפטים האחרונים נוסחו כפרדוקס. אני סבור שהפרדוקס הזה הוא הגיהינום של זמננו.
וקטנה לסיום
ובנימין ד'יזרעאלי אמר: "לאלוהים אין פרוטה אחת לרפואה, והוא אדיר יותר מכולנו".
להסתפק בדג אחד ביום
שי גולדן
22.1.2009 / 16:32