להטיל ספק באובמה

כל קרנבל ברק אובמה הזה משמח אותי מאוד. אני לא יודע לשים את האצבע על העניין בדיוק: אולי זו ההכרה כי ההיסטוריה רצה אל מול עיניי במהירות נוחה לצפייה, ועמה השמחה הקטנה לאיד שמגולמת בידיעה כי בעוד שנים מהיום אוכל לתפוס פוזיציה פטרונית על איזה ינוקא ולסנוט בו, "אני הייתי שם, כשהנשיא השחור הראשון" וגו', ולהוסיף, "ואיפה היית אתה?" ולהשיב, "אה, בכלל לא נולדת, פשפש".



אולי זה האדרנלין שיודע לייצר כל רגע בעל נפח שכזה אצל הצופה בו (הטלוויזיה היא המצאה נהדרת!), ואולי, באופן כללי, כל חדשה טובה היא חדשות טובות בימים אלה שלנו, שבהם כל חדשה שאינה טובה היא בדרך כלל חדשות רעות מאוד.

כך או כך, אני בעד אובמה. ואני בעד אמריקה, באופן כללי - גם אם אני לא בעד כל מה שאמריקה מייצגת. וללא ספק, אני בעד הצלחת כל מה שהאיש התמיר והחטוב הזה מתכנן עבור עצמו ועבור העולם בקדנציה שלו בחדר הישיבות של מנהלת הגלובוס. שיצליח לו.



ההצלחה שלו היא ההצלחה של כולנו, עושה רושם.



ברור שבדרך צפויות להיקרות בדרכו צרות צרורות. העולם סובל מפיצוץ אוכלוסין של חולירעות, מלא להתפקע בחורשי מזימות, בפסימיסטים מושבעים ובאנשים שפשוט לא מסוגלים לעמוד מהצד כשמשהו טוב קורה למישהו או לעולם.



אני מנסה לומר שכנראה מישהו ינסה להתנקש בחייו בעתיד הנראה לעין. למען האמת, אני כל כך מודאג מהעניין, עד שהתחלתי מלקט מידע רב ככל הניתן על ג'ו ביידן - סגן הנשיא ומחליפו המיועד במקרה ש, חס וחלילה, חלילה וחס - בבחינת "היה נכון לכל תסריט".



אני מצטער אם אני משבית עכשיו שמחה בעצמי, אבל קשה לי להאמין שהאיש היקר הזה (50 מיליון דולר היתה עלות טקס ההשבעה שלו, בלבד), שעושה את כל הצעדים הנכונים ומתהלך בינינו חדור במניירות של "בכוונתי לתקן את העולם המקולקל הזה אחת ולתמיד", ישרוד את איבתם וזעמם של כל אלה שרע עושה להם טוב ושטוב עושה להם רע.



זה עצוב, אבל זה נכון: ההיסטוריה מוכיחה שתמיד כשכבר מגיע איזה מישהו שעושה משהו בסדר, מגיע מיד אחריו איזה ג'ון וילקס בות', איזה לי הארווי אוסוואלד, איזה יגאל עמיר, ומתעקש לשים לזה סוף. ככה זה. איזה דפק.



אבל שמתי לב לדבר נוסף בעניינו של אובמה זה - לדבר ההוא המכונה ה"סטאר קוואליטי" שלו. אין מה לומר, אחרי שמונה השנים שבהן טעמנו את טעמו של הלפת היבשושי ביותר (אולי רק אביו מתחרה בו בכרוביותו), ג'ורג' דאבל יו בוש, שניתן לומר די בוודאות שהוא הנואם רפה האישיות ונעדר הכריזמה ביותר מאז, ובכן, הסרט האילם בערך - למצוא את עצמך בוהה בדמותו של המגנט האנושי, של הטאלנט הגדול ביותר על פני כדור הארץ, ברק אובמה, הוא בהחלט עניין בעל אפקט של טיפול בהלם.



אובמה כל כך מוכשר, כל כך מתאים בהגזמה לתפקידו התקשורתי, כל כך נולד להיות האיש המשלב בין הרגע הנקוב בזמן לבין הנצח, עד שלעתים מתגנב החשד שמא הוא אינו אמיתי אלא איזו הולוגרמה תלת ממדית שרק תניח עליה ידך והיא תתמוסס לאוויר. לא לחינם מקפידים להציב אותו תמיד מאחורי שכבות זכוכית עבות, ללמדכם.



ברק אובמה נהפך לכל כך גדול, וזה עוד טרם הוציא עשרה ימים בחדר הסגלגל, עד שאין לך אלא להרהר עם עצמך - מה יקרה כשיתקן את הכלכלה האמריקאית? מה נעשה אם יביא להפשרת המתיחות בין רוסיה לארה"ב, יכונן דיאלוג של שכנות מתוקה בין הודו לפקיסטאן ויביא את ביבי נתניהו לסרוג סוודר לאיסמעיל הנייה - כלומר, יעמוד ב-5% בערך מהציפיות ממנו? נכתיר אותו לאלוהים? נקרא דת חדשה על שמו? נוסיף אותו לספרים החיצוניים? נתלה חולצה עם השם "ברק" בתקרת הבית הלבן ונאסור על המין האנושי להשתמש בשם הפרטי הזה יותר?



ברק אובמה נהפך לכל כך גדול, עד שלעתים אפשר לדמות שהוא הפך לגדול יותר ממוסד הנשיאות עצמו, ואולי, בעצם, אפילו לגדול יותר מאמריקה.



אגב, יש לעניין תקדימים: מייקל ג'ורדן, למשל, היה גדול יותר מהקבוצה שבה שיחק, ה"שיקאגו בולס". יותר מזה - הוא היה גדול יותר מענף הכדורסל עצמו. "החיפושיות" היו יותר גדולות מישו - ואת זה לא אני אמרתי, אלא ג'ון לנון (עוד אחד שבא לעשות טוב לכולנו וגמר עם כדור בראש).



דייגו מאראדונה היה גדול יותר מנבחרת ארגנטינה, ואם תשאלו אנשים שראו אותו משחק כדורגל, הוא היה גם גדול יותר מארגנטינה בעצמה. מייקל ג'קסון היה גדול יותר משנות ה-80. ויליאם שייקספיר היה גדול יותר מאמנות עשיית התיאטרון והמחזאות ויוזף סטאלין היה גדול יותר מהקומוניזם, גדול יותר מבריה"מ וגדול יותר ונורא יותר מהסיפורים המשוגעים ביותר שקראתם על האיש.



יש אנשים שהשילוב בין אישיותם, כישרונם, עיתוי הופעתם ודרך התקבלותם הופך אותם לבלתי אנושיים בעיניים אנושיות. כינויו של מייקל ג'ורדן היה "אלוהים" בפי עיתונאי ספורט.



זה כינוי מטומטם במיוחד, מכיוון שהקדוש ברוך הוא מסוגל להטביע בעיניים עצומות לסל שאליו מייקל ג'ורדן לא מסוגל להגיע אפילו עם צי שלם של חלליות, אבל הוא מלמד אותנו שאנחנו זקוקים למייקל ג'ורדן לא כדי לזכור את היותנו בני תמותה, אלא כדי שנוכל להתפתות להאמין לרגע שהכל היה חלום רע, שמה שהסבירו לנו משחר ילדותנו, והוא שנולדנו כדי למות, הוא שגיאה אומללה, והנה - מייקל ג'ורדן מסוגל להטביע מקו העונשין ומוצארט מסוגל להלחין צלילים שאף בן תמותה לא מסוגל לחבר בראשו.



ואם כך מסוגל היה מוצארט להלחין, אז כנראה שיימצא אצל מישהו, אי פעם, הגן שיבטיח לנו יכולות אלוהיות אחרות - לא למות למשל. ולשחק כדורסל כמו מייקל ג'ורדן.



חוששני שאיני איש בשורות: אנחנו צפויים למות. וזה כולל אותי ואותך ואותה ואותו ואותם וגם את אלה אחרינו שטרם נולדו בכלל. אגב, אני לא מתכוון לספר להם על העניין לכשיצטרפו לחברתנו.



אני משוכנע שיימצא מישהו לפני שיודיע להם. ככה זה: כל אחד מאתנו הסביר לפחות פעם אחת בחייו לאיזה ילד (לרוב, הילד שלו), שסופו למות. איזה עניין מחורבן, אה? בכל אופן, אפשר שבפרק הזמן שעד למותנו נוכל להפיק התעלות ממראה רוז'ה פדרר משחק טניס, מהצלילים שמפיק הכינור של יו-יו מה וממראה ברק אובמה עומד על במה ונואם, יושב אל שולחנו בבית הלבן ונראה כמי שנחוש להועיל לכולנו.



אבל אם נבקש מהם יותר מכך, יותר ממה שבן אנוש מסוגל להעניק לאנושות, נלמד בדרך הקשה את מה שנשיא גדול באמת בתולדות ארה"ב, פרנקלין דלנו רוזוולט, אמר על פנטזיות: "אני לא מתנגד לחלומות ולחולמים. אני מתנגד לאנשים שבמקום לחיות את החיים, מעדיפים לחלום אותם. צאו לעבוד!"



צא לעבוד, מר אובמה. צאו גם אתם. יש לו ולנו הרבה מה לעשות.



וקטנה לסיום



וברק אובמה עצמו אמר: "האמונה שלי מבוססת על הטלת ספק".