הקפיטליזם של אובמה

1. דאבוס, שווייץ. לא חלפו שבועיים מאז נכנס ברק אובמה לבית הלבן ורשימת "המאוכזבים" ממנו, חלקם ממש מרגישים "נבגדים" - גדלה והולכת.



הם חשבו שהוא יוציא את הכוחות מעיראק מיד - וגילו שזה עניין של זמן. הרבה זמן. הם חשבו שעל פעולה כמו שישראל ביצעה בעזה הוא לא יעבור בשקט - והוא דווקא תמך בה בחצי פה; הם היו משוכנעים שמחנה העינויים גואנטנמו ייסגר יום לאחר שייכנס לבית הלבן - והוא דחה את זה בשנה.

כמובן שאובמה לא צריך להיות מודאג מרשימת המאוכזבים הזאת. התמיכה של הציבור האמריקאי בו עדיין מדהימה (79%) והיכולת שלו לחבר אליו רגשית קשת כה רחבה של אנשים היא ללא תחרות בעידן שבו הציבור בולע, מפרק, גורס ויורק פוליטיקאים במהירות.



אובמה, בכריזמה וביכולת הרטורית שלו, יצליח כנראה לסחוף אחריו מאות מיליוני אנשים בארה"ב ובעולם כולו עוד זמן רב.



אלא שיש סוגייה אחת שבה הוא יידרש לספק קבלות מדידות, כמותיות וברורות - והיא כמובן הקשה מכל. המשבר הכלכלי. וכאן יש כבר מחנה אחד, מאוכזב, שצפוי לגדול במהירות בחודשים הקרובים - כל מי שהיה משוכנע שהבחירה באובמה מסמלת את סיום תפקידו של הקפיטליזם ויציאה לדרך חדשה שלא עוברת דרך "השוק החופשי".



אובמה לא המתין וכבר בנאום ההשבעה שלו סימן את גבולות הגיזרה בדיון הכלכלי: "השאלה היא לא אם השוק הוא כוח חיובי או שלילי. אין לשוק החופשי תחרות בייצור עושר וחיזוק החופש. המשבר הזכיר לנו שבלי 'עין פקוחה' השוק יכול להסתחרר מחוץ לשליטה - ואומה לא יכולה לפרוח לאורך זמן כאשר היא מיטיבה רק עם העשירים".



"להסתחרר מחוץ לשליטה"? זה הכל? יש אפילו חסידי שוק חופשי רבים שהיו מנסחים את הדברים בצורה חדה יותר. מה שהתרחש בחמש השנים האחרונות בוול סטריט הוא הרבה מעבר ל"סחרור ואובדן שליטה", אלא משהו הרבה יותר בסיסי שדורש אולי מחשבה נוספת מעבר לצורך ב"עין פקוחה".



אבל בשלב זה אובמה, מתברר, לא מעוניין, לא יכול או לא רוצה, לדון בשאלות נוקבות יותר. לדידו, שורש הבעיה הוא ברגולציה, באותה עין פקוחה שאותה יש לחזק, להדק ולהגביר. הוא לא בא לחסל את הקפיטליזם, אלא להציל אותו.



רוב הכלכלנים מתחלקים היום לשני מחנות עיקריים: אלה, כמו אובמה, שסבורים שהשוק החופשי כשל בגלל היעדר רגולציה חזקה של הממשלה ואלה שסבורים שהשוק כשל בדיוק מהסיבה ההפוכה: הממשלה התערבה בצורה ברוטלית בשוק החופשי ועיוותה את המנגנונים שלו.



כיצד הממשלה התערבה? בדחיפת משכנתאות דרך סוכנויות ממשלתיות, בהורדות ריבית ובחילוץ מוסדות פיננסיים כושלים.



אובמה לא נמנה כמובן עם האחרונים: הוא מתכוון, כמו קודמו, להזרים מאות מיליארדי דולרים, אולי יותר, להצלת בנקים ותעשיות שלמות - ולדידו הבשורה שהוא מביא היא הפיקוח ההדוק על הסקטור העסקי.



הצעד הראשון סמלי ומשמעותי: הצרת צעדיהם והחלשתם של הלוביסטים הפועלים בוואשינגטון; הצעד השני הוא מינוי רגולטורים תקיפים הקשובים יותר לרחשי הציבור ופחות לעשירי וול סטריט.



אובמה, אם לסכם, נמנה על הזרם הכלכלי המאמין כי לא נמצא עדיין פתרון טוב יותר לניהול משקים וכלכלות מהשוק החופשי - אבל האויב הגדול ביותר של הקפיטליזם הם הקפיטליסטים: הכוחות הכלכליים הגדולים שינסו תמיד לסובב את המערכת לטובתם, להקטין את התחרות, להקים קרטלים ולחלוב את כספו של הציבור.



אובמה לא יוכל להסתפק בססמאות; כל בוקר תונח על שולחנו הכרעה קשה נוספת. מעולם לא היו ההכרעות בתחום הכלכלי חדות יותר, קשות יותר ומסובכות יותר.



האם הזרמת כספים לבנקים היא דרך להציל את הבוחרים או את הבנקאים? האם הלאמת בנקים היא צעד קצר טווח או ארוך טווח? האם הצלת תעשיית הרכב עובדת דרך הוועדים הגדולים או דרך התייעלות מסיווית? האם וול סטריט היא האויב של הכלכלה או כלי של הכלכלה?



הסוגיות קשות וסימני השאלה גדולים מתמיד; בחדרי חדרים התומכים הגדולים ביותר של השווקים הפתוחים מהרהרים בפחד בתוצאות שהמיטו על כולם השווקים הפיננסים העולמיים. לראשונה מזה שנים ארוכות אין לכל המוטבים הגדולים מהשוק החופשי תשובות ברורות - ורבים מהם מקווים שלמנהיג העולם החופשי, אובמה, יהיה פתרון. עוד כמה חודשים הם עלולים לגלות שגם הוא אובד עצות, בדיוק כמוהם.



2. הנה כמה ציטוטים מהכנס של הפורום הכלכלי העולמי של דאבוס: "זהו מיתון חמור שכמותו לא היה מאז שנות ה-70", "נדמה לנו שאנחנו נזכור את השנים האחרונות יותר מכל כתקופה של התרוממות רוח לא רציונלית במובנים רבים", "היום מעטים הם האנשים שמוכנים להגיד לך לאיזה כיוון העולם הולך", "זאת ההתכווצות הגרועה ביותר שראינו בכלכלה מאז השפל הגדול. הרבעון הראשון הולך להיות קשה, אינני רואה התאוששות עד הסתיו".



אלא שהציטוטים האלה לא נאמרו כאן השבוע אלא בדיוק היום לפני שבע שנים בכינוס הפורום הכלכלי העולמי בניו יורק. כן, זה היה ארבעה חודשים לאחר ה-11 בספטמבר ונשיא הפורום החליט חד פעמית, כאות סולידריות עם האמריקאים, לערוך את המפגש במנהטן.



אפשר לשאוב, לכאורה, עידוד מכך שהציטוטים לפני שבע שנים מהפורום הכלכלי העולמי היו כה נוגים. שהרי אנחנו זוכרים שתוך שנה החלה הכלכלה העולמית לדהור קדימה לחמש השנים הטובות ביותר שידעה אי פעם.



אלא שהפעם הסיכוי להתאוששות מהירה נראה נמוך מאוד. היום ברור כבר לכולם שאחת הסיבות לגודלה של הבועה שהתנפחה בשנים האחרונות היתה הלהיטות של הממשל האמריקאי לנפח במהירות את הכלכלה לאחר משבר הדוט.קום וקריסת התאומים.



הפעם עומדים כולם חסרי אונים ומשתאים מול קריסת הבנקים והמוסדות הפיננסיים ואיש כבר לא מוכן להמר על התאוששות. כמעט לכולם ברור שהמשחק שבו לקחו חלק ב-20 השנה האחרונות - השתנה.



בשנה שעברה הסתובב כאן מנכ"ל מריל לינץ' הטרי ג'ון תיין כמו טווס. הוא היה הבחור החדש, זה שלא התלכלך בכלום, שהגיע לנקות את מריל לינץ' ולהסביר היכן היו הטעויות של הבנקאים.



תיין היה משוכנע עד לפני שבועיים שגם השנה הוא יסתובב בדאבוס כמצליחן גדול, זה שהשכיל למכור את הבנק שלו לבנק אוף אמריקה בדקה ה-90. אבל תיין לא הגיע וגם לא יבוא. קריירה של 30 שנה בוול סטריט נמחצה ב-15 דקות כאשר נאלץ להתפטר לפני עשרה ימים. קריירה של 30 שנה נמחקה וכל שייזכר ממנה הוא ההחלטה שלו לשפץ את משרדו האישי במריל לינץ' ב-1.2 מיליון דולר, כולל שידה קטנה בעלות של 35 אלף דולר.



רוב המנכ"לים של החברות קוראים בחיל ורעדה את הסיפור של תיין ושואלים את עצמם אם הם הבאים בתור; אם גם הקריירה שלהם תימחק בוקר אחד בצורה דומה. הם כבר מבינים שהמנוולים שינו את הכללים, והם מוכנים לעשות הכל כדי שכולם יחשבו שהם כבר הפנימו את הכללים החדשים. אבל רובם לא יכולים, גם אם ירצו מאוד, להפנים את המציאות החדשה; מהרגלים שנרכשו במשך 20 שנה, תור הזהב של וול סטריט, שבו הם היו אדוני העולם - קשה להיגמל.