וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

את מי אנחנו שונאים יותר?

דפנה מאור

29.1.2009 / 11:14



אם היה מתקיים כעת סקר רחב היקף בארה"ב, שבו היו נשאלים המשתתפים את מי הם שונאים ביותר, קרוב לוודאי שג'ורג' בוש היה מפסיד בו. המנצחים היו הבנקאים של וול סטריט. אם ניתן לזה עוד כמה חודשים, ייתכן שאהוד ברק ואיסמעיל הנייה יפסידו במשאל דומה בישראל, והבנקים ינצחו.

לא צריך לרדת לעומקם של דברים כדי להבין עד כמה איבדו הבנקים והבנקאים את אמונו של הציבור הרחב. שורשי חוסר האמון נעוצים אולי בקדמת דנן. הבנקים תמיד הלוו לציבור כסף בריבית גבוהה הרבה יותר מזו ששילמו על הפיקדונות. לציבור כמלווה לבנקים אין כוח סימטרי, ועל כך נטרו להם הלקוחות טינה. למרות זאת הם נתנו בבנקים מספיק אמון כדי להפקיד בידיהם למשמורת את כספם, ולאפשר להם לעתים להחליט מה לעשות בו.



במשך עשור עברו הבנקים בעולם שינוי קיצוני בתפקידם. הם נהפכו ליועצי השקעות, למשקיעים בשם עצמם, הם עירבבו ניהול נכסים עם הנדסת נכסים, ועשו דברים שזכו לתהילה כחדשניים, מזרזי צמיחה, מפיצי עושר ומה לא.



למרבה הצער נדרשה שנה, ואפילו פחות מכך, כדי שהתהילה הזו תיהפך לבושה גדולה, לקטסטרופה. המשבר הכלכלי הנוכחי נולד במערכת הפיננסית. הוא התגלגל במערכת הפיננסית. הוא ממשיך לשרוץ בעורקיה ולהמיט אסונות גדלים והולכים על הכלכלה העולמית.



אי אפשר אפילו להתנחם בשמחה לאיד, גם כשנחשפות עוד ועוד חריגות שכר, עוד ועוד שחיתויות, טיפשויות, יהירויות. כמו דובדבן רקוב על קצפת שהחמיצה נחשפו בשבוע שעבר מעשיו של ג'ון תיין, לשעבר מנכ"ל מריל לינץ', שהודח בגלל שרשרת של מעשים בלתי סבירים (ראו "השבוע" בעמוד 3).



ואולם מעשיו של תיין והפסדי ההשקעות הנפשעים של מריל לינץ' הם רק אקורד צורם נוסף בסימפוניה של צרימות וזיופים בנקאיים, החל במנכ"ל סיטי שלא ידע מהו CDO, דרך בכירים שגזרו עשרות ומאות מיליוני דולרים בבונוסים ואופציות בשעה שמכרו לציבור סיכונים גדלים והולכים, ועד חגיגות שחיתות של ברוקרים במועדוני חשפנות וספינות שעשועים. כל אלה מצטברים לכדי תיק הוכחות מרשיע נגד הבנקאים בעיני הציבור הרחב.



הבנקים בארה"ב נמצאים עכשיו במצב שלא היו יכולים לדמיין בחלומותיהם המזוויעים ביותר. הם מקבלים סיוע ממשלתי וערבונות כמעט ללא הגבלה, אולם הם לא יכולים ולא רוצים להציע ללקוחותיהם את אותה עזרה. הפער בין הריבית שמשלמים בנקים לבנק המרכזי - כ-0% - לבין הריבית שמשלמים בעלי בתים על משכנתאות - כ-5% - הוא בין הגבוהים ביותר בהיסטוריה. למעשה, הפער בין הריבית על משכנתאות בריבית קבועה ל-30 שנה לבין התשואה על האג"ח הממשלתיות ל-10 שנים הוא 2.5% - גבוה בהרבה מממוצע של 1.7% שנרשם בשני העשורים הקודמים.



כדי שהבנקים יוכלו להתאושש הם צריכים שהלקוחות שלהם יתאוששו. וכדי שהלקוחות שלהם - בין אם הם בנקים אחרים, לקוחות עסקיים או צרכנים פרטיים - יתאוששו, הבנקים צריכים להתאושש. ומה שמחזק את המלכוד הבלתי נפתר הזה הוא אובדן האמון המוחלט שהתרחש במערכת הכלכלית העולמית. כל עוד ממשיך מעגל זה של חוסר אמון להתקיים, ימשיך להתקיים המשבר הפיננסי הכלכלי.



המשבר יכול לדעוך מעצמו באטיות בדרכו של הטבע - בנקים חלשים ייפלו ובנקים טובים יחזרו לרווחיות ויחזרו להלוות. ואולם תהליך זה ידרוש שנים רבות. שום הנדסה פיננסית שבעולם לא תתקן עכשיו את המפטי דמפטי. אולי הדבר היחיד שיכול להושיע את הבנקים ואת לקוחותיהם (כלומר את כולנו) הוא מעשה רדיקלי כלשהו - כמו התקנת רגולציה הגונה ועידוד לקיחת אחריות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully