המירוץ לבניין

>> האדריכלים הישראלים עסוקים בשבועות האחרונים בדיון לוהט: התחרות לתכנון הקמפוס החדש של בצלאל במרכז ירושלים, שקיימה האקדמיה לאמנות ולעיצוב. בתחרות הבינלאומית שהתקיימה ב-2007 זכה - Studyo Architects משרד צעיר שמשרדיו ממוקמים בגרמניה ובטורקיה - שהעומדים בראשו הם האדריכלים איישין איפקי וסם יורטסבר. אבל באחרונה מתרוצצות בענף שמועות שלפיהן בוחנים בבצלאל אפשרות שלא לממש את ההצעה הזוכה.



ואולם האדריכל פרופ' צבי אפרת, ראש המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, היושב בוועדה המלווה את תכנון הקמפוס העתידי במגרש הרוסים, אומר כי מדובר בסערה בכוס מים: "עבודת התכנון של זוכי התחרות ושל שותפיהם המקומיים נמשכת כסדרה. בשבוע הבא הם יגיעו לישראל כדי להציג את התקדמות העבודה".

ייתכן שהסיבה לחרושת השמועות היא בעיות קשות שהתעוררו בתחרויות אדריכליות בעבר, שבכמה מהן אף בוטלו לבסוף תוצאות התחרות. אחת הבעיות עם תחרויות האדריכלים המקומיות היא שהפרס המוצע בהן הוא התשלום שיקבל הזוכה בעבור עבודת התכנון - ולא ניתנים פרסים לעולים לשלבים המתקדמים בגין המאמץ שהשקיעו. יתרה מזאת, ניתן להניח כי בימים אלה של משבר כלכלי, גם הזוכים המאושרים ייאלצו להמתין זמן רב עד שיזכו להכנסה מהזכייה, אם בכלל, בגלל הקושי לגייס מימון להקמת פרויקטים.



הזכות להתחרות



מארגני התחרות שקיים בית הספר הדמוקרטי בחדרה ב-2004 אמנם לא רצו לנצל את האדריכלים, אבל במידה מסוימת עשו זאת. לבית הספר לא היה כסף להעניק פרסים לזוכים והתחרות הוגדרה מראש כך שהפרויקט הנבחר, או יותר נכון ההדמיות שלו, ישמשו לגיוס כספים. כיום, שנים לאחר שהוכרזו הזוכים בתחרות, התכנון עדיין נמצא כמעט באותו שלב.



שמוליק אל עמי, סגן מנהל בית הספר בתשע השנים האחרונות ומי שמגדיר עצמו הרוח החיה מאחורי חזון הבינוי, מאמין כי לבית הספר היה צורך בתכנון מוחשי כדי לגרום למשרד החינוך להעניק לו תקציבים לבינוי. "בית הספר קיים כבר 23 שנה ובעצם מעולם לא נבנה. בשלב מסוים הבנו שלעולם לא נבנה, על אף שקיבלנו הכרה ממשרד החינוך - בגלל עוינות במשרד. רצינו לייצר לעצמנו את החזון שלנו ואיך נרצה להיראות, בהנחה שכל האמצעים יהיו בידינו".



בבית הספר הכריזו על התחרות ואדריכלים רבים מתחו ביקורת חריפה על תנאיה. אל עמי מדגיש כי כמה מה"מחרפים", כפי שהוא מכנה אותם, שהאשימו את בית הספר בניצול האדריכלים בלא תשלום, הגישו בעצמם הצעות לתחרות. "הטענה היתה שפורמט של תחרות שאינה נושאת פרסים, אינו ראוי. נכון שהאדריכלים לא קיבלו כסף על התכנון - אבל המתכננים יקבלו את עבודת התכנון שמביאה עמה שכר מכובד. לא היה ניצול. הרי לא הכרחנו אף אחד לגשת לתחרות".



המשרד שזכה בתחרות שקיים בית הספר הדמוקרטי הוא אבירם ניבה ואריאל אדריכלים, שתיכנן פרויקט המסתמך על עקרונות החינוך הדמוקרטי ומתבסס על אדריכלות ירוקה (לפני שהטרנד כבש את התחום). במקרה שלהם הסבלנות השתלמה. אמנם חלפו כמה שנים מאז שזכו בתחרות, אבל שינויים שחלו בצמרת משרד החינוך איפשרו לבית הספר לקדם את הבנייה. כיום התכנון נמצא בשלבים של התאמה לדרישות המשרד, בתקווה שיינתנו התקציבים המתאימים לפני שתתחלף ממשלה.



כוכב נולד



לא כל תחרויות האדריכלים נטולות פרסים כספיים. בתחרות שקיים בצלאל, למשל, המנצחים זכו בפרס כספי מכובד בסך 25 אלף דולר. יתרה מזאת, כל המשרדים שעלו לשלב המתקדם קיבלו תשלום. אבל המקרה של בצלאל אינו מעיד על הכלל. תחרויות רבות אינן כוללות תשלום למתחרים וגם אם מועבר סכום כלשהו, במקרים רבים מדובר בסכום נמוך מאוד שאינו מכסה אפילו את הוצאות ההדפסה של גיליונות ההגשה.



נורמה זו היא, בין השאר, פועל יוצא של גישת עורכי התחרות - היזמים, שמבחינתם הפרס הוא קבלת העבודה והאדריכלים מוזמנים להתמודדות כדי לזכות בו. "הטענות על אופיין הנצלני של התחרויות הן קטנוניות וגורמות נזק לתרבות המקצועית המקומית, שנמצאת עדיין בתהליכי התגבשות. אדריכל שחש מנוצל יכול תמיד לסרב להשתתף בתחרות. ברור מראש שיש בתחרויות ממד של הימור ספורטיווי, שסטטיסטית מסתיים על פי רוב באכזבה ובהפסד כספי - אבל זהו אמצעי חשוב לעודד הצטיינות מקצועית ולתת סיכוי גם לאדריכלים הנמצאים מחוץ ללולאה העסקית או הממסדית", גורס אפרת.



ואכן, תחרויות אדריכלים הן הזדמנות טובה למשרדים קטנים או לאדריכלים מתחילים לקדם את הקריירה שלהם. דוגמאות של אדריכלים, כמו רם קולהאס וזהה חדיד, שהשכילו לנצל את ההזדמנות של תחרות אדריכלים בתחילת הקריירה וכך זכו לחשיפה, יש לרוב. למי שמחפש את הזווית הישראלית, אפשר להזכיר את האדריכל מיכאל ארד, שזכה בתחרות התכנון של האנדרטה במרכז הסחר העולמי בניו יורק.



האדריכל ארז אלה, בעלים של HQ אדריכלים: "התחרויות חשובות מכיוון שהן מאפשרות לאדריכל שאינו מהמלייה להתקדם וכן בחינה של רעיונות חדשניים. לרוב, הקליינטים אינם פתוחים מספיק לרעיונות חדשניים - כך שהתחרויות משמשות במה לחשיפתם.



"הבעיה היא שיש מי שמנצלים את זה. באירופה, כל בניין ציבורי מחויב למכרז והמארגנים מחויבים לתחרות - וכמובן לבנות את המבנה המנצח. המחויבות הזו חסרה אצלנו. האחריות היא על האדריכל. לכן, פחות אדריכלים ניגשים, אלא אם זו תחרות חשובה כמו במקרה של בצלאל", מסביר אלה.



תחרות של איש אחד



"בעבר חשבתי שהשתתפות בתחרות שקולה לפנייה לעורך דין כדי שיכתוב חוזה - ורק בתום עבודתו מחליטים אם כדאי לשלם לו", מספר אלה. "מצד שני, יש בתחרות דברים טובים. מדובר בהזדמנות, אבל צריכה להיות מחויבות של מארגני התחרות לממש את תוצאותיה. יזמים רבים בוחרים לחסוך כסף ולא עובדים עם תקנון מסודר. במקרים כאלה, עלול להיות ניצול שנובע מחוסר כבוד לעבודה שמשקיעים האדריכלים".



בענף יודעים לספר על לא מעט מקרים שבהם יזמים קיימו תחרות ולאחר שהוגשו ההצעות ונבחר זוכה, לקחו את ההצעות המוצלחות ונתנו את התכנון, שהתבסס על ההצעות, לאדריכל הבית שלהם. בנוסף, אדריכלים מספרים גם על מקרים שבהם גופים ציבוריים לא עורכים תחרות - על אף שהם עוברים בכך על חוק המכרזים.



תיאטרון הבימה הוא דוגמה לגוף ציבורי שלא קיים תחרות אדריכלית, על אף ששיפוץ המבנה ממומן מכספי ציבור. במקרה זה, תחרות אדריכלים היתה עשויה להביא לחשיפת הצעות ופתרונות מקוריים ולהגביר את ההתעניינות בפרויקט בשל ייחודו. אבל עיריית תל אביב שכרה את שירותיו של האדריכל רם כרמי, שהתכנון שהגה לפרויקט זוכה לביקורת רבה בקרב אנשי המקצוע.



"כאדריכלים, עלינו לדרבן יזמים פרטיים וגופים ציבוריים לערוך תחרות פתוחה או סגורה על כל פרויקט משמעותי, כפי שהיה נהוג בשנות ה-50, וכפי שנהוג עדיין בכל המדינות הבולטות בהישגיהן האדריכליים (שווייץ, ספרד, הולנד, פינלנד, יפאן). חשוב להדגיש שלא מדובר כאן רק בהזדמנות הדדית של היזם והאדריכל לבחון רעיונות שונים לבעיה נתונה - אלא גם באפשרות לפתוח סוגיות אדריכליות ואורבניות לדיון ציבורי", מדגיש אפרת.



אחת המסקנות היא שבמשרדי האדריכלים צריכים לבדוק האם התחרות נערכת באופן חוקי, האם נקבע לה תקנון והאם מארגניה מחויבים לתוצאות. אם אדריכלים לא יגישו מועמדות לתחרויות שאינן מאורגנות כראוי, אפשר לקוות שאלה ייעלמו מהשוק. צריך גם לדאוג, כמובן, שגופים ציבוריים לא יתעלמו מחוק המכרזים ויקיימו תחרויות על פרויקטים מתוכננים".



יש גם לדאוג כי תהיה הפרדה בין ההיבט התפעולי להיבט התכנוני. הרי לא ייתכן, מבחינה תרבותית, שההתייחסות לתכנון של בית משפט חדש בלוד (שתחרות התכנון שלו כללה את הביצוע והתפעול ל-20 שנה) תהיה זהה לזו של כביש מס' 6 (שגם בו המכרז היה על תכנון ותפעול).



"בסך הכל, אני מבחין בשיפור ניכר בשנים האחרונות בתחום התחרויות האדריכליות. יש יותר תחרויות מסוגים שונים וברבות מהן משלמים יפה למתמודדים שעלו לשלב ?ברירת המזמין', כמו בתחרויות של מוזיאון תל אביב, של בתי המשפט בירושלים או של בצלאל. ככל שיהיו כאן יותר תחרויות, ישתכללו המודלים וישתפרו מדדי השקיפות וההגינות", מסכם אפרת בנימה אופטימית.