זה משחק חדש, והם לא מכירים אותו

>> ג'ורג' סורוס נראה צעיר לפחות ב-10 שנים מגילו הכרונולוגי, 78. הוא אחד מהמיליארדרים ואנשי העסקים הבודדים בעולם שהמשבר הפיננסי הזה עושה להם רק טוב.



סורוס טען בחמש השנים האחרונות שהמדיניות הכלכלית של ג'ורג' בוש תוביל את ארה"ב ואת העולם כולו למשבר. הוא לא הסתפק בדיבורים, אלא נקט גם צעדים: לפני שנה וחצי, אחרי עשור שבו חדל לנהל את הונו האדיר בצורה אקטיווית, הוא החליט שהוא חייב לקחת את העניינים בחזרה לידיים, "כדי לשמר את הכסף שלי". הקרן של סורוס סיימה את 2008 בתשואה חיובית של 10%, בשעה שכל העולם הפיננסי נמס סביבה.

בארוחת צהריים עם עיתונאים בדאבוס הסביר סורוס כיצד שרד את המשבר הפיננסי הגדול של 2008, ומה הכין אותו לימים מפחידים אלה בשווקים. "אני כבר עברתי משבר גדול בשנת 44', כצעיר", הוא אומר.



בעוד הכלכלנים בעולם משווים את המשבר של 2008 לשפל הגדול של שנות ה-30' בארה"ב, לסורוס יש השקפה אחרת. הוא משוכנע שמה שאיפשר לו לצפות את המשבר ולהתמודד אתו הוא החוויה שעיצבה את חייו: הבריחה שלו ושל משפחתו מהונגריה במארס 44', כאשר הנאצים כבשו את המדינה.



מאוחר יותר הצטרף סורוס למפגש סגור עם 15 מעורכי העיתונים החשובים בעולם. נושא הכינוס היה "איפה טעינו": האם העיתונות הכלכלית פישלה בכך שלא צפתה את המשבר ולא הזהירה מספיק את קוראיה. סורוס הרגיע קצת את מצפוננו, והודה כי גם הוא לא צפה שהמערכת הפיננסית תקרוס. בכלל, הוא ציטט את מרקס, אי אפשר להסביר תקופה מנקודת המבט של התקופה.



לסורוס יש הצעות שונות לפתרון המשבר העולמי, אבל הן אינן שונות דרמטית מכל שאר הרעיונות שנשמעים כאן בארבעת הימים האחרונים מפי כלכלנים, רגולטורים ובנקאים. לפי כל התיאוריות, הכל מתחיל במערכת הבנקאות: כיצד "מאתחלים" אותה מחדש ומאפשרים לה לחזור להלוות כספים.



נוריאל רוביני, הפרופ' לכלכלה שצפה את המשבר ועלה לדרגת כוכב רוק בכנס הנוכחי, שיחרר כבר בתחילת הוועידה את הסיסמה של הרגע: "מערכת הבנקאות מחוקה, אין לה הון עצמי". אף בנקאי לא חלק על דבריו, ואף רגולטור לא רוצה להתווכח עם הדברים האלה. בכלל, אף אחד לא רוצה להיות אופטימי כאן. אם אתה אופטימי אתה נתפס כתמהוני, או כמי ששרוי במצב עסקי וכלכלי כה נוראי עד שרק הפנטזיה מחזיקה אותו. שמעון פרס הסביר בארוחת הערב ביום שישי: "להיות פסימי זה הרבה יותר רציני ומכובד".



הבנקאים התפוגגו



עד לפני שנה, אופטימיות היתה הבון-טון בדאבוס. צו השעה היה להלל ולשבח את השילוב המדהים של גלובליזציה עם שווקים פיננסיים מתוחכמים, ולהודות, לקלס, להלל ולשבח את "אדוני העולם" - בנקאי ההשקעות שמממנים את החגיגה העולמית.



השנה הבנקאים התפוגגו מדאבוס. חלקם פוטרו, חלקם פשטו את הרגל, ורובם העדיפו להישאר בבית. אפילו לויד בלנקפיין, הבוס של גולדמן סאקס שהיה אמור להגיע כנציגו של בנק השקעות ששרד את המשבר, ביטל את בואו ואת המסיבה הצנועה שהבנק שלו תיכנן כמה ימים לפני האירוע. בלנקפיין ידע מדוע הוא מבטל: התמונות שלו בפסגות המושלגות של דאבוס היו מתקבלות רע מאוד בוואשינגטון, שם עסוקים כעת חברי הקונגרס באישור חבילות סיוע לבנקים בגובה חסר תקדים של מאות מיליארדי דולרים - מכספי משלם המסים האמריקאי.



בנקאי השקעות שהגיע בכל זאת לדאבוס אומר לי: "חייבים להוציא מכאן כמה כותרות חיוביות ואופטימיות לפני שהאירוע מסתיים. אם כולם יחזרו הביתה ללונדון, ניו יורק, בייג'ין, הונג-קונג ופאריס בלי אופטימיות, בלי ניצנים של פתרון, זה אומר ש-2009 אבודה".



אבל זה בדיוק המצב. דאבוס 2009 לא סיפקה שום פתרונות. היא רק איפשרה לאנשי העסקים להתעדכן במהירות על המצב ברשתות החברתיות-עסקיות שלהם, ולשמוע את הכוכבים החדשים - הכלכלנים שצפו את המשבר - צופים עוד doom and gloom גם לשנה הקרובה.



אחת הסיבות לכך שבשורה ממשית לא יצאה מדאבוס היא שהאנשים שאמורים להוציא את העולם ואת המערכת הפיננסית מההלם לא הגיעו לכאן. לא ברק אובמה, וגם לא טימותי גייתנר או לארי סאמרס, אף אחד מראשי המערכת הכלכלית האמריקאית לא יכול היה לעזוב את וואשינגטון. הם כולם בחדר המיון, מנסים למצוא פתרונות למערכת הבנקאות האמריקאית. סאמרס, שהיה אמור להגיע, ביטל רגע לפני תחילת הכינוס - והשאיר את אנשי דאבוס עם הכלכלנים הפסימיים.



מעט מאוד בנקאים ואנשי השקעות הסכימו להשתתף השנה בפאנלים. אחד הבודדים שהיה מוכן לעשות זאת הוא סטיב שוורצמן, מנהל קרן הפרייווט אקוויטי בלקסטון, שנחשב עד לפני שנה לאחד מנסיכי וול-סטריט.



טעות גדולה, מתברר. אנשי הפרייווט אקוויטי רגילים להיות מאחורי הקלעים, ולהמעיט בחשיפה ובדיבורים. למרות כל המיליארדים של הון אישי שהם צברו בעצמם ומאות המיליארדים של כספי ציבור שהם מנהלים, הם לא מבינים מה מותר ומה אסור להגיד בציבור.



שוורצמן התייצב מול מריה ברטירומו, המגישה הכוכבת של CNBC, לפני קהל גדול בדיון הפותח בדאבוס - ומאות אלפי צופים בבית. בלי להתבלבל, הוא אמר כי "צריך להכניס עוד מינוף למערכת" כדי לאפשר לה לעבוד, וכי "הממשלה דוחקת את המגזר העסקי החוצה משוק ההון בגיוסים הענקיים שלה". "Add more leverage to the system", הוא אמר, והסביר: "אי אפשר לעשות Deleverage (הקטנה של המינוף הפיננסי) של 30 שנה בשנה וחצי".



זה היה האות להתנפל על שוורצמן. ראשון היה רוביני שצעק מהקהל: "זה הכל פונזי, צריך לשלוט במינוף, בנקים צריכים להקטין מאזנים בצורה דרמטית, הממשלה לא דוחקת את המגזר העסקי אלא מחליפה אותו". פרופ' לורה טייסון הצטרפה: "חברות לא יכולות ללוות כי איש לא בוטח בהן, ובצדק. הממשלה היא הלווה היחיד שבוטחים בו".



סיר מרטין סורל, הבוס של WPP, סוכנות הפרסום הגדולה בעולם, הצטרף: "אתה לא מבין שהעולם השתנה. זה משחק חדש. ברגע שהממשלות השתמשו בטריליון דולר מכספי משלם המסים כדי להציל בנקים - זה הפך להיות משחק פוליטי". בהמשך, במפגש סגור עם ראשי תעשיית הטכנולוגיה והמדיה, סורל אמר להם: תתכוננו לכללי משחק חדשים. כאשר יש כספים של משלמי המסים בתוך העסק, הדרישות מכולנו משתנות לחלוטין.



שוורצמן שמר על שלווה מוחלטת. "הלאמה של המערכת הפיננסית זה רעיון גרוע", אמר. "כולם עכשיו מדברים על שקיפות, אבל הקריסה של המערכת הפיננסית התרחשה עם לא מעט שקיפות. כולם אומרים עוד רגולציה, אבל אני רוצה להזכיר לכם שלפחות 6 פעמים הועברו לרשות ניירות הערך האמריקאית תלונות על הקרן של ברני מיידוף. אם הרשות היתה שואלת כל אחד בתעשייה אם אפשר לעשות ביצועים כמו שהוא עושה, היא היתה מקבלת תשובה ברורה - אבל הם לא עשו את זה. הרגולציה נכשלה".



ואז הגיע הרגע להצביע במערכת האלקטרונית שבאולם. מי בעד ההצעות של שוורצמן ומי נגד? אחרי 10 שניות הופיעה התוצאה על המסך: 30% תומכים בהצעות של שוורצמן, 70% מתנגדים. אם בדאבוס, מקום כינוסה של האליטה הכלכלית, יש כזה רוב נגד שוורצמן - אפשר לנחש איזה רוב יהיה נגדו ונגד חבריו בקונגרס וברחוב.



ומי כן בא? הסינים



בעוד ההנהגה האמריקאית נשארה בוואשינגטון, המנהיגים של שתי המעצמות הגדולות אחריה החליטו להגיע - כל אחד מסיבותיו שלו.



ראש ממשלת סין, וון ג'יבאו, הגיע לדאבוס כדי לשדר לכל אנשי העסקים שהקטר הסיני ממשיך לדהור, שסין מתאימה את המדיניות הכלכלית שלה למשבר, שהמדיניות החדשה ממוקדת ביצירת ביקושים מקומיים ושסין נותרה המקום הכי אטרקטיווי להשקעות.



המנהיג הסיני ענה במשך שעתיים רצופות לשאלות של המנכ"לים של כל חברות הענק הבינלאומיות בצורה מפורטת ומדויקת. הוא תיאר בפרטי פרטים את תוכנית ההאצה הכלכלית הסינית וזכה להערכה רבה מצד בכירי עולם העסקים. אולם למרות ההופעה המרשימה, איש כבר לא מוכן להתחייב שהמנוע הסיני ימשיך לנוע בקצב המדהים של השנים האחרונות. יש גם כמה, למשל סטיב רואץ', הכלכלן של מורגן סטנלי שצפה את המשבר, שמדברים על אפשרות ש"סין תיתקל השנה בקיר".



אשר לוולדימיר פוטין, הוא הגיע לדאבוס כדי... ובכן... בעצם לא ברור למה הוא הגיע לדאבוס. ההיגיון הכלכלי אומר שפוטין הגיע לכאן כי אחרי שהנפט קרס מ-140 ל-40 דולר לחבית, רוסיה זקוקה נואשות להשקעות זרות כדי לאושש את המערכת הפיננסית שלה, ולאפשר לה לצלוח את המשבר בלי שכל הכסף הזר יברח החוצה וימוטט את רמת החיים במדינה - שעלתה דרמטית בחמש השנים האחרונות.



אלא שפוטין הוא פוטין, והוא כנראה לא יכול להפסיק להיות פוטין. בפאנל הראשון בו הוא השתתף הוא ירה לכל הכיוונים בחבריו במערב, והגדיל לעשות כאשר תקף את מייקל דל, מנכ"ל ענקית המחשבים דל, והסביר לו שרוסיה לא צריכה את העזרה שלו: "אנחנו לא מפגרים".



למחרת היתה לפוטין הזדמנות לתקן את הרושם. הוא קיים מפגש סגור, לא לציטוט, עם קבוצה מצומצמת של עורכי העיתונים החשובים. אי אפשר לצטט את הדברים שאמר שם פוטין, אבל אפשר לתאר את האווירה. פוטין אמנם הציג חוש הומור ציני, יכולת רטורית מרשימה ושליטה מעולה בסיטואציה הכלכלית העולמית, אבל הוא בעיקר ירה באגרסיוויות בכל עיתונאי שהעלה שאלה קשות על השחיתות ברוסיה או כל נושא אחר.



כאשר הסתיים המפגש סיכמו העיתונאים ביניהם ש"פעם סוכן KGB - תמיד סוכן KGB", ואחד מהם ציין שאם פוטין רוצה להחזיר את הכסף הזר לרוסיה, אולי כדאי שייקח אחד מהקורסים של דייל קרנגי - "כיצד לרכוש חברים והשפעה".