>> בשלוש השנים האחרונות לקיומו שילם בנק ההשקעות בר סטרנס 11.3 מיליארד דולר על משכורות והטבות לעובדיו. ליהמן ברדרס שילשל לידי עובדיו ב-2005-2007 יותר מ-21.6 מיליארד דולר, לפי הדו"ח של 2007. עובדי מריל לינץ' קיבלו יותר מ-45 מיליארד דולר באותה תקופה.
ומה קיבלו מכך בעלי המניות? בליהמן הם לא קיבלו כלום - החברה קרסה. המשקיעים בבר סטרנס קיבלו מניות של ג'יי.פי מורגן צ'ייס בשווי 1.4 מיליארד דולר, שערכן ירד מאז בכמחצית. בעלי המניות של מריל לינץ' קיבלו מניות בבנק אוף אמריקה, ששוות כעת רק 9.6 מיליארד דולר, פחות מחמישית מערך ההצעה המקורית. סיטי שילמה 34.4 מיליארד דולר לעובדיה ב-2007, והיא נסחרת כעת בבורסה ב-18.1 מיליארד דולר בלבד.
כל זה מחזק את הטענות שלפיהן הבנקאות משרתת בעיקר את עובדי הבנקים. תשלום הבונוסים המוקדמים במריל לינץ', לפני רכישתו של בנק ההשקעות, מראה שוב כי האינטרסים של העובדים הם מעל לכל (אך הבונוסים בבנק אוף אמריקה צפויים להצטמצם).
הטענה נגד הבנקים היא זו: ב-25 השנים האחרונות היתה עלות המימון נמוכה, ומחירי הנכסים היו רוב הזמן במגמת עלייה. מצב זה עודד את הבנקים להשתמש במינוף רב יותר כדי להשיג תשואות גבוהות יותר על ההון.
מגמת הגדלתו של האשראי כנגד ניירות ערך מגובים בנכסים והרחבת המסחר בכספו של הבנק (נוסטרו) סייעו לדחוף את מחירי הנכסים לרמות גבוהות אף יותר. נתח ניכר מהרווחים שנבעו מהפעילות הזאת הוענק לעובדים כמשכורות וכבונוסים.
אך כשמחירי הנכסים התחילו ליפול, המערכת כולה קרסה. הבנקים נאלצו להקטין את המינוף שלהם - הכסף שלוו - וזה הפעיל לחץ נוסף להורדת המחירים. "מערכת בנקאות הצללים", שהיתה תלויה במימון הבנקים, התחילה לקרוס. התוצאה היתה הפסדים שהאפילו על הרווחים שהצטברו בשנות השפע. מריל לינץ' הפסיד 15.3 מיליארד דולר ברבעון הרביעי של 2008 לבדו, לעומת רווח אחרי מס של 12.6 מיליארד דולר שגרף הבנק ב-2005 וב-2006 יחד.
פזיזות בנקאית
למעשה, המנהלים והעובדים קיבלו אופציות קנייה (Call) שהוציאה מערכת הבנקאות על השווקים. הם קיבלו את רוב הרווחים כשהשווקים עלו, ובעלי המניות ספגו את רוב ההפסדים כשהמערכת קרסה.
ומה בנוגע למאמצים שנעשו כדי להסדיר את השכר לעובדים, למנהלים ולבעלי המניות? העובדים קיבלו שכר במקרים רבים במניות מוגבלות, ולפיכך ספגו הפסדים כבדים כשהחברות התמוטטו. דיק פולד, מנכ"ל ליהמן ברדרס, שימש דוגמה מובהקת לכך. מדוע, אם כן, לא היו הבנקאים זהירים יותר, לאור הסיכונים לעושרם שלהם?
היו לכך שתי סיבות עיקריות. ראשית, חבילות הבסיס שלהם (המשכורות והבונוסים במזומן) היו מספיקות לרוב כדי לגרום להם להרגיש בטוחים מבחינה פיננסית. הן העניקו לבנקאים רישיון להמר, בתקווה להרוויח את הבונוסים העצומים שייקחו אותם למחוזות העושר העילאי.
הסיבה השנייה היתה שהבנקאים פשוט לא זיהו את הסיכונים שלקחו. כמו רוב הפרשנים (ובהם הבנקאים המרכזיים), הם חשבו שהתחזית הכלכלית יציבה ושהמערכת הפיננסית עשתה עבודה טובה בפיזור הסיכונים.
כיצד לתקן את המעוות?
לפיכך יש לעשות שני דברים. האחד - צריך שהבסיס לתמריצים (כמו גם התשלומים עצמם) יהיה בטבעו ארוך טווח יותר. אפשר עדיין לשלם את הבונוסים על בסיס שנתי, אך בהתבסס על הביצועים הממוצעים של כמה שנים. אם הבנקאים מקבלים תגמול על הגדלת המינוף, יש לדחות את התגמול שלהם עד שיוכח כי הלווה מסוגל להחזיר את הכסף באופן יציב.
התוצאה עשויה להפחית את הרווחים המושגים מלקיחת סיכונים מוגזמים.
נוסף על כך, יש להקצות את ההון בבנקים בצורה נכונה. אם הסוחרים בבנקים מקבלים אפשרות להשתמש במינוף כדי לקנות נכסים שערכם עולה, יש לייחס למחלקת המסחר עלות הון גבוהה דיה כדי לשקף את הסיכונים הכרוכים בכך.
זה בלתי אפשרי, יאמרו הבנקים: העובדים הכוכבים שלנו לעולם לא יסכינו להגבלות שכאלה. אך הזמן המתאים לארגון מחדש של מבנה התמריצים הוא עכשיו. האיום לפרוש מהבנק יהיה כמעט איום סרק, לאור מצבה של בנקאות ההשקעות, ואין הרבה סוחרים שמסוגלים להקים קרנות גידור משלהם בתנאי השוק של ימינו.
בכל מקרה, העובדים החמדנים ביותר הם אלה שעשויים להביא למשבר הבנקאות הבא. עדיף להיפרד מהם לשלום ולאחל להם הצלחה אצל המעסיק החדש שלהם.
תרמית הבונוסים הגדולה
אקונומיסט
3.2.2009 / 5:15
