לעיתון אמריקאי דרוש עורך ראשי שיודע לקצץ

ניו יורק טיימס

>> המכנה המשותף הברור מאליו של השמות הגדולים ביותר בתחום העיתונות בארה"ב - "USA טודיי", "וול סטריט ג'ורנל", "לוס אנג'לס טיימס", "ואשינגטון פוסט", "שיקאגו טריביון", "סן פרנסיסקו כרוניקל", "בלטימור סאן", "סן חוזה מרקורי ניוז" ו"קנזס סיטי סטאר" - הוא שכולם נמצאים בסכנת הכחדה. אבל יש מכנה משותף נוסף ביניהם: עד תחילת פברואר יתחלפו כל העורכים הראשיים של עיתונאים אלה. למרביתם יהיו גם מו"לים שונים.



לפני שלוש שנים, רשימת העיתונים שהחליפו עורכים כללה את "דיילי ניוז אוף ניו יורק", "פילדלפיה אינקוויירר", "מיאמי הראלד", "סטאר טריביון אוף מיניאפוליס", "שיקאגו טיימס", "פליין דילר אוף קליבלנד" ו"סקרמנטו בי".



לכל עיתון יש סיפור משלו, וכמה מהם החליפו עורכים גם בתקופות הרגועות ביותר. אבל הסערה בתעשייה הנלחמת על חייה קיצרה בצורה דרמטית את חיי המדף של העורכים והמו"לים בעיתונים הגדולים, בין אם הם פורשים מרצון או מפוטרים. כולם נדרשו להתמודד עם שינויים בבעלות על העיתון, קיצוצים וניסויים למיניהם.



"ההסבר העיקרי לחילופי העורכים הוא שהאנשים הללו נתונים בלחץ מתמיד לייצר עיתונות בעלויות נמוכות יותר ויותר", אומר קונראד פינק, מרצה בתחום העיתונות באוניברסיטת ג'ורג'יה.



גל של רכישות ומכירות עיתונים בין 2005 ל-2007, שתודלק על ידי האשראי הזול, הוביל כמה מהיומונים במדינה לחובות שיא. מאז, ההכנסות מפרסום צנחו ופיטורים נהפכו לדבר שבשגרה.



הבעלים החדשים נכנסו לתפקיד עם אג'נדות חדשות. לכמה מהם לא היה ניסיון בתחום, כמו לסם זל, יו"ר טריביון, שפשטה את הרגל פחות משנה לאחר שנכנס לתפקיד. גם בעלים ותיקים הגבירו את הדרישה לקצץ בעלויות, ובמקביל לייצר חדשנות שתמשוך קוראים ותגדיל את ההכנסות.



עד לא מזמן נותרו עורכי העיתונים הגדולים בתפקידם 7-10 שנים, ולעתים הרבה יותר. ואולם במשבר הנוכחי, מבין 20 העיתונים בעלי התפוצה הגדולה ביותר בארה"ב, 19 החליפו את העורך הראשי שלהם בעשור הנוכחי - חלקם אף יותר מפעם אחת. יוצא הדופן הוא "סטאר לדג'ר" מניו ג'רסי. העורך שלו, ג'יימס ווילס, מחזיק בתפקידו מאז 1995.



"תפקיד העורך הראשי בעיתון נהיה הרבה יותר קשה, ולכן אנשים פחות נצמדים אליו", אומר פול סטיגר, שפרש ב-2007 מתפקיד העורך בפועל של ה"וול סטריט ג'ורנל". לדבריו, ב-16 שנותיו בתפקיד "עלתה המעורבות שלי בנושאים עסקיים מכ-15% מהזמן לכ-50% מהזמן".



מחליפו של סטיגר, מרקוס ברוקלי, החזיק מעמד בתפקידו פחות משנה, משום שהבעלים החדשים, רופרט מרדוק, ערך שורה של שינויים מרחיקי לכת בעיתון. כמה חודשים לאחר מכן ברוקלי מונה לתפקיד העורך בפועל של ה"וואשינגטון פוסט".



סטיגר סבור כי גם כשהשינויים מוצדקים, לתחלופה המהירה יש מחיר: "קשה לגרום לעובדים לשמור על מיקוד כשהם לא יודעים אם העורך יהיה שם בחצי השנה הבאה".



קן פולסון, שיפרוש ב-1 בפברואר מתפקיד עורך "USA טודיי", מודה כי עמידה בראש עיתון גדול נהפכה למשימה קשה יותר. "איש אינו אוהב לקצץ", הוא אומר. רבים מוותיקי התעשייה מסכימים עם קביעה זו, ויש המוסיפים כי אנשים שניהלו עיתונים כששולי הרווח היו גבוהים, אינם בהכרח האנשים המתאימים ביותר לתפקיד בתקופות קשות יותר.



"הבעלים רוצים אנשים שרואים את העתיד לנגד עיניהם, או משהו כזה", אומר ג'ון קארול, שהיה העורך הראשי ב"בלטימור סאן" ולאחר מכן ב"לוס אנג'לס טיימס". קארול העדיף לפרוש מתפקידו האחרון מאשר להמשיך לקצץ במערכת החדשות. לדבריו, "התעשייה עוברת טלטלה, ואנשים רבים פשוט אינם מתאימים לדילול שהיא עוברת".



מנכ"ל אחת מחברות העיתונים, שביקש לשמור על אנונימיות כדי לא לעורר עוינות בקרב עמיתיו לעבודה, אומר כי "תעשיית העיתונות מנומסת ואדיבה מדי, מלאה באנשים שלא יודעים איך לזנק על כל דולר - וזה מה שצריך עכשיו".



מרבית המנהלים שפרשו סירבו לומר מה היו הגורמים לעזיבתם. במקרים רבים, עמיתיהם לעבודה אומרים כי הם פוטרו, אך הפיטורים צוירו במונחים עדינים יותר לטובת הציבור. חבילות פיצויים מותנות לעתים קרובות בהבטחות בכתב שלא לדבר בגנות המעסיקים הקודמים.



כמה עורכים הודו שפוטרו, כגון ג'יימס או'שי ודיוויד הילר, העורך והמו"ל שעזבו את "לוס אנג'לס טיימס" בשנה שעברה. לעיתון היו ארבעה עורכים וארבעה מו"לים בתשע השנים האחרונות.



חלק מהעורכים עזבו מרצון, כגון אן מארי ליפינסקי, שפרשה בשנה שעברה מתפקיד עורכת ה"שיקאגו טריביון", בטענה כי התכווצות המשאבים הביאה אותה לכדי ייאוש. האמירה "לא התמניתי לתפקיד כדי לפטר עובדים" נשמעת על כל צעד ושעל.