פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הגבלת שכר מנהלים - בקרוב אצלינו

      בימי השיגשוג טענו בסקטור העיסקי כי יש לתגמל מנהלים מוכשרים על הישגיהם במשכורות מנופחות ובבונוסים שמנים, והתנגדו לחקיקה שתגביל את שכר. אז מדוע כעת בשפל, הם פונים למדינה ומבקשים שתתערב ב"כשל השוק"?

      1. המהירות שבה הגיע המשבר הפיננסי העולמי לישראל מפחידה את המגזר העסקי. החשש הוא לא רק לגבי ההשלכות על מצב הכלכלה כאן ועל עומקו של המיתון הקרב, אלא גם מפני ההשפעה הצפויה על שכר המנהלים.

      בשני העשורים האחרונים - בהשפעת המגמה בארה"ב ופתיחת המשק לכלכלה העולמית - התפתחו בישראל דפוסי תגמול שלא היו מוכרים כאן קודם לכן. הרבה מאוד נורמות הגיעו מארה"ב: אופציות לעובדים ומנהלים, תגמול בהתאם לתשואה על ההון, קשר הדוק בין ביצועים לתגמול ונטילת רמות סיכון גבוהות בשל תמריץ כלכלי אישי.

      התפרקות הכלכלה ההסתדרותית ששלטה כאן עד אמצע שנות ה-80, ההפרטה ופתיחת המשק לתחרות בענפים רבים, כמו גם זרימת הון פרטי וציבורי (כספי חסכונות פנסיוניים) לשוק ההון, איפשרו למנהלים להשיג חוזי העסקה חלומיים, שיצרו כאן שכבת מתעשרים גדולה.

      ההון, שנשלט בעבר בידי שכבת בעלי הון מצומצמת, החל לזרום לכיסם של מנהלים שכירים שהצליחו בכישרונם, בקשריהם וביכולותיהם להפוך לבעלי הון אישי גדול בעצמם: גיל אגמון, מנכ"ל דלק רכב, אלי יונס, מנכ"ל בנק מזרחי טפחות, ושלמה נחמה, יו"ר בנק הפועלים לשעבר הם מייצגים אחדים של המגמות האלה.

      לא מעט פעמים נשאלו אותם אישים אם השכר שקיבלו כמנהלים שכירים אינו מופרז. בפיהם היו כמה תשובות:

      א. חייבים לתגמל מנהלים טובים, אחרת הם ילכו למקומות אחרים.

      ב. בהשוואה בינלאומית לא מדובר בהפרזה, תסתכלו מה קורה בעולם.

      ג. רמת השכר של בעלי מקצוע כמו עורכי דין ורואי חשבון בכירים ושל בעלי חברות פרטיות בישראל היא גבוהה מאוד. השכר של המנהלים בחברות הנסחרות בבורסה שמפרסמות את נתוני השכר אינו חריג בהשוואה אליהם.

      2. על אף שרמות התגמול הגבוהות יובאו לכאן מאמריקה, ההצעות להגביל את שכר המנהלים שתופסות כעת תאוצה בארה"ב, דווקא לא הגיעו משם. כבר לפני שנה וחצי, עוד לפני שפרץ המשבר הפיננסי החמור הזה, הגישה חברת הכנסת שלי יחימוביץ הצעת חוק להגבלת שכר המנהלים בישראל. היה זה בעקבות החלטת בנק הפועלים לשלם לשלושת מנהליו הבכירים - שלמה נחמה, דני דנקנר וצבי זיו - שכר בעלות כוללת של יותר מ-70 מיליון שקל בגין רווחי הבנק ב-2006.

      החלטת הבנק עוררה בשעתו סערה גדולה. רשות ניירות ערך התערבה, ודרשה בירור בשאלה כיצד התקבלו ההחלטות שהובילו לתשלום השכר השערורייתי, וראשי הבנק נאלצו להתקפל ולהסתפק בסכום נמוך בהרבה, של כ-46 מיליון שקל. יחימוביץ ניסחה הצעת חוק הקובעת, כי שכרו של בעל השכר הגבוה בארגון לא יעלה על פי 50 משכרו של בעל השכר הנמוך בארגון. בכך היא יצרה זיקה בין בעלי השכר הגבוה והנמוך בארגון - שביניהם נפתחו פערים משמעותיים בשני העשורים האחרונים.

      יחימוביץ רתמה להצעה גם את שר המשפטים, דניאל פרידמן, שביקש מרשות ני"ע לנסח תקנות שיחייבו חברות ציבוריות לדווח על מספר העובדים שבעל השכר הגבוה בארגון מרוויח יותר מפי 40 מהם. פרידמן גם דרש לחייב את החברה לפרט מהו הבסיס שלפיו אישרה מועצת המנהלים של החברה את השכר הגבוה, ולספק נתונים השוואתיים של ביצועיה בענף שבו היא פועלת.

      ברשות ניירות ערך לא ראו בעין יפה את ההתערבות החקיקתית בסוגיית שכר המנהלים, ובחודשים האחרונים מתקיים דיאלוג שקט בין הרשות למשרד המשפטים בסוגיה. יחימוביץ שואבת עידוד מפעולותיו של אובמה, ולדבריה הן מעניקות עוד לגיטימציה לחקיקה שהיא מובילה כאן. הצעת החוק שלה תוגש בקרוב מחדש לקריאה ראשונה.

      3. בסקטור העסקי מתנגדים כמובן בחריפות להתערבות מכל סוג שהוא בשכר המנהלים. עו"ד פנחס רובין, שמייצג כמה מהגופים העסקיים הגדולים במשק - בהם בנק הפועלים - אמר באוקטובר האחרון, בעקבות הצעת החוק של יחימוביץ, כי "אין לכפות על השוק החופשי תקרת שכר כשאין כל כשל שוק". גם אחרים יצאו נגד הצעת החוק, אבל הנימוק של רובין והזיקה שיצר בין שכר המנהלים לבין כשל השוק יוצרים סדק בחומת ההתנגדות של המנהלים.

      רבים במגזר העסקי טוענים בחודשים האחרונים כי קיים כשל שוק חמור בשוק ההון. הם מתייחסים כמובן לשווי המצטמק של החברות שבראשן הם עומדים, לתשואות הגבוהות שבהן נסחרות איגרות החוב של החברות (עדות לרמת הסיכון הגבוהה שמייחס השוק למצבן) ובשם אותו כשל שוק הם מבקשים התערבות ממשלתית. מעטים הם אנשי העסקים והמנהלים שלא תקפו בחודשים האחרונים את חדלונה של הממשלה.

      מה הם לא ביקשו מהמדינה? שתרכוש איגרות חוב של חברות עסקיות, שתחוקק חוק לדחיית תשלומי האג"ח שלהם, שתזרים הון לבנקים כדי שאלה יגדילו את היצע האשראי לחברות, שתיתן רשת ביטחון מסוגים שונים ומשונים לטייקונים ולחוסכים ולמעשה תכסה את ההפסדים שנגרמו בעקבות המפולת הפיננסית. יש כאן כשל שוק, הם חזרו ואמרו שוב ושוב. לשיטתו של רובין, אם הטענה נכונה, זה הזמן להטיל מגבלות על השכר.

      4. המעורבות של ממשלת ישראל בפתרון המשבר היתה עד כה מינורית יחסית לנעשה בארה"ב ובאירופה. המדינה לא פיזרה עשרות מיליארדים, לא הצילה טייקונים קורסים, ובינתיים לא רכשה אג"ח של חברות כדי להצילן ולחלצן מ"כשל השוק".

      לאחר הבחירות, ובהתאם להתפתחות המשבר הכלכלי שצפוי להעמיק ב-2009, יתחדשו הלחצים להתערבות ממשלתית. כבר עכשיו אנחנו שומעים קולות ולחצים מצד מערכת הבנקאות, עקב החשש הגובר מהמשבר.

      בשבוע שעבר אמר צבי זיו, מנכ"ל בנק הפועלים, כי אין די בערבות בסך 6 מיליארד שקל שהעמיד האוצר לרשות מערכת הבנקאות כדי שזו תוכל לגייס הון. זיו אמר שנדרשת ערבות של 10 מיליארד שקל. ערבות כזו לא ניתנה לבנקים מאז הופרטו על ידי הממשלה, ויש בה משום תקדים של התערבות ממשלתית שאין לדעת עד כמה היא תעמיק ואם היא תצליח. מה שברור הוא שהבנקים זוכים לתמיכה של כסף ציבורי (כרגע מדובר בערבות בלבד), ובינתיים היא לא גרמה לשינוי מנגנון התגמול של מנהליהם ו הפיקוח עליו.

      5. בינתיים מתחילים להיווצר סדקים בעצמאותו של השוק החופשי, ביכולתו לפתור את הבעיות בעצמו, ובהימנעות שלו משימוש בכסף ציבורי. העיקרון שקבע נשיא ארה"ב ברק אובמה הוא ששכר המנהלים יוגבל בחברות שיקבלו הזרמות הון מהממשל, והוא עשוי לחלחל גם לכאן אם המשבר יחריף והמעורבות הממשלתית תגבר. זהו עיקרון צודק מאוד: אם החברות והבנקים לא מצליחים להסתדר בכוחות עצמם ונדרש כסף ציבורי להצלתם, אזי יש מקום להטלת מגבלות על משיכת כספים לצורכי דיווידנד, דמי ניהול ושכר למנהלים ולעובדים בכירים.

      אם כספו של משלם המסים מממן את החילוץ של המוסדות הפיננסיים ושל חברות עסקיות מהמשבר, יש לדאוג שהוא אכן ינותב למקומות הנכונים, ולא לכיסם של חתולים שמנים שנהנים ממשכורות המגיעות למאות אלפי שקלים בחודש.

      אנחנו קרובים כיום יותר מאי פעם לנקודה שבה יוטלו מגבלות על שכר מנהלים, ואפשר לצפות שאחרי הבחירות המגמה הזו תואץ הן בשל החרפת המשבר הכלכלי והצורך הגובר במעורבות ממשלתית, והן בשל המגמה הברורה מאוד שמוביל ממשלו של אובמה. האתגר שעומד בפני רשות ניירות ערך הוא להקדים את הצעות החקיקה שיכולות ללכת רחוק מדי, ולייצר מנגנונים ופתרונות שירסנו את השכר בחברות הציבוריות, ויתבססו על ביצועים ארוכי טווח ורמות סיכון סבירות, שלא יגרמו לסקטור הפרטי לזעוק למעורבות ממשלתית שוב ושוב.