הכל בגלל ההיבריס של ברק

>> "האקטיוויזם השיפוטי כיום הוא בעניינים שנויים במחלוקת", שוטח עו"ד אורי וגמן את משנתו הפרידמניסטית. "כך למשל, בבית המשפט העליון נותנים לגיטימציה לזוגות חד-מיניים, אך זה לא עניין למשפטנים בלבד. המשפטנים לא צריכים לנכס כל סוגיה. אולי המחוקק רואה את זה באור שלילי? צריך להיות הליך דמוקרטי ואולי אפילו משאל עם לעניינים כאלה. לא ייתכן שקבוצה אחת, לא נבחרת, שרוצה להציג נאורות ואינה משקפת את מכלול הדעות בחברה, תכתיב את הכללים. בעיני זה לא לגיטימי".

לדבריו, "אותי לימדו שהאחריות מוטלת על בעל הסמכות. אלה שהיו בעלי הסמכות - מאיר שמגר, אהרן ברק ושרי המשפטים - צריכים לתת הסבר".



וגמן, 72, הוא הפחות מוכר מבין הפליליסטים המובילים בתחום הצווארון הלבן. עובדה זו מפתיעה מעט בהתחשב בלקוחותיו לשעבר: צחי הנגבי, דדי צוקר, ראש השב"כ לשעבר אברהם אחיטוב, חברת הכנסת לשעבר נעמי בלומנטל, משפחת רקנאטי וזיכוי יוצא דופן של יו"ר הסוכנות היהודית המנוח, שמחה דיניץ.



הסבר חלקי לאנונימיות היחסית שלו אפשר אולי לתלות בכך שוגמן הוא סרבן ראיונות כפייתי. אפילו בתיק המתוקשר של בלומנטל, שהורשעה במתן שוחד לאנשי ליכוד באמצעות תשלום על לינה במלון שרתון סיטי טאואר, סירב וגמן להגיב לפני המשפט ואחריו. "ראיונות של סניגורים וחשודים עלולים לגרום להרחבת החקירות", הוא מזהיר.



הטיעון הזה לא מתבסס על שמרנות גרידא, אלא על ניסיון של וגמן. "בתיק דיניץ, שזוכה בפרשת כרטיס האשראי כשהיה יו"ר הסוכנות, המאבק בבית המשפט היה בין השאר סביב דברים שהוא אמר לתקשורת", מספר וגמן. "ניסיתי להראות לשופט שאחרי חמש דקות הוא התראיין לכלי תקשורת אחר ואמר דברים אחרים".



לדעת וגמן, קיימת חוסר סימטריה בין ההדלפות של המשטרה לבין אלה של הנאשם: "כשהמשטרה מדליפה, אף פעם לא תופסים את המדליף. אבל אם חשוד יוציא את גרסתו הדבר ייחשב לשיבוש חקירה. אם הוא יפליל את עצמו - הראיון ייכנס לחומר הראיות".



שומרי החומות



המשרד של וגמן, ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, הוא חזרה במנהרת הזמן: עיתון בוקר מקופל בקפידה בחדר המתנה צר, שם אפשר למצוא נס קפה עלית ודקורציה שאינה מנקרת עיניים. וגמן גם לא משתמש בדוא"ל.



כיום החשש העיקרי של וגמן הוא האיזון העדין של הפרדת הרשויות. לגישתו, נוצרה דה-לגיטימציה לפוליטיקה וקיימת סכנה למעבר משלטון נבחרים לשלטון ממונים על ידי ועדות. בראייה היסטורית, סבור הפרקליט הוותיק, הרעה נפתחה ב-77' - עם המהפך הפוליטי שהעלה את מנחם בגין והליכוד לשלטון. לדבריו, המהפך עורר חרדות בקרב שכבות רחבות שטענו כי "גנבו לנו את המדינה".



המצב הפוליטי החדש, אומר וגמן, השפיע גם על בית המשפט העליון. "הגישה של האליטות היתה שהשבטים ההונים, הברברים, באים - וצריך לשמור על החומות. לכן הם מינו לעצמם שומרי חומות. הם אמרו: ?איבדנו את השלטון, אך לא את השליטה'", הוא טוען.



השליטה של העליון במציאות חיינו, לפי תאוריית וגמן, באה לידי ביטוי, בין השאר, באקטיוויזם השיפוטי - המושג החמקמק שמאפשר לשופט להכריע בסכסוכים שבעבר לא היו מתקרבים לשערי העליון. "ברק פיתח בצורה קיצונית את האקטיוויזם השיפוטי בשל הרעיון של זכויות האדם. זה יותר מדי", אומר וגמן. "דורית ביניש קיבלה מערכת במצב לא טוב. קיוויתי שהיא תטביע את חותמה ותעשה סדר, אך לצערי, נערכים כיום מאבקי שליטה וחסר גוון ענייני".



שונא סרסורים



וגמן גדל בירושלים, ובסוף שנות ה-50 עסק בעבודות בניין בעיר. לאחר מכן היה ספרן בפקולטה למשפטים באוניברסיטה. כך הוא קיבל פטור משכר הלימוד. במחזור שלו למדו השופט בדימוס ישי לויט ועו"ד בני לוינבוק המנוח.



"ירושלים היתה עיר אקדמית, עיר של ערכים", מתרפק וגמן על הנוסטלגיה. "כסף לא שינה שם. שפטו אותך לפי מה שאתה באמת. אני לא ידעתי ששופטים בתל אביב לפי הכסף". לאחר שנת התמחות במשרד פרטי עבר להתמחות אצל השופטת בדימוס ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן, שהיתה פרקליטה במחוז תל אביב.



הוא גאה בכך ששירת בכוח הצנחנים שצלח את תעלת סואץ בסירות גומי בלילה הראשון של מלחמת יום הכיפורים כמפקד גדוד מרגמות מוצנח ומפקד הסיוע בחטיבת הצנחנים.



וגמן המשיך בפרקליטות, ובגיל 29 כבר היה אחד משלושת הסגנים של פרקליט מחוז תל אביב. בגיל 35 פתח משרד פרטי בתל אביב, ובהתחלה כמעט שלא ברר לקוחות. "סרסורים לא קיבלתי אף פעם", הוא מספר. "שנאתי אותם, ובפרקליטות נלחמתי בהם. גם כמעט אף פעם לא קיבלתי עברייני מין".



בתיק הראשון כסניגור זיכה עבריין שכונה "החתול המטפס" בשל מומחיותו בפריצה לבתים. ואולם כבר בפרקליטות הרגיש וגמן יותר נוח עם עבריינות כלכלית. לאחר חמש שנים של עבודה בשוק הפרטי הפסיק לקבל לקוחות שצווארונם כחול, או כמו שהוא מגדיר: "הפסקתי לייצג אנשים שחיים מהפשע".



וגמן הוא סוליסט אמיתי. הוא עובד לכל היותר עם מתמחה, ואם יש צורך הוא משתף פעולה עם עורך דין ממשרד אחר. אחד ההישגים המרשימים שלו הוא ביטול כתב האישום נגד הנגבי בפרשת עמותת דרך צלחה. בעת שכיהן הנגבי כראש ועדת הכלכלה של הכנסת ב-94', הוא נחשד כי קיבל כספים מחברות הדלק הגדולות בעבור העמותה, ובתמורה הגן על עמדות חברות הדלק בדיוני ועדת הכלכלה על הרפורמה בשוק הדלק.



היועץ המשפטי לשעבר אליקים רובינשטיין נמלך בדעתו וסגר את התיק ב-2001 לאחר שימוע. לדברי וגמן, הפרקליטות והמשטרה לחצו על רובינשטיין להגיש כתב אישום.



מי לחץ?



"במשטרה - מירי גולן (לשעבר מפקדת יאח"ה, ע"ב) ובפרקליטות - פרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל וסגניתה נאוה בן אור (כיום שופטת מחוזית, ע"ב). דווקא משה לדור (כיום פרקליט המדינה, אז פרקליט מחוז ירושלים, ע"ב) הקשיב ואמר: ?מבחינתי, רק תוכיח שהעמותה לא היתה מחלבת כספים של הנגבי'".



זיכוי דיניץ הוא ההצלחה הגדולה ביותר?



"לא. זיכוי הוא לא המדידה שלי. אני חושב שאדם שלא עשה מעשה והוכח שלא עשה, זו הצלחה".



וגמן דווקא מתגאה בעבודה המשפטית בוועדת לנדוי בעניין העינויים, כשייצג את ראש השב"כ לשעבר אחיטוב. "במשך 16 שנה השב"כ לא דייק בעדויות בבית המשפט לגבי נסיבות גביית הודאות", הוא מסביר. "בעיקרון, המערכת לא חשפה בתקופה זו את האמת". וגמן, כדרכו בעניינים שלדעתו רגישים, מוסיף בלקוניות ממלכתית: "קו ההגנה שהמלצתי התקבל. זה היה קו ערכי".



גם בימים שבהם המתקפות על מערכת המשפט הן דבר שבשגרה, וגמן מעדיף לנקוט לשון זהירה. כששואלים אותו על ההרשעה של חיים רמון בהטרדה מינית, הוא מגיב: "אני לא מכיר את התיק". בעניין החשדות נגד הנשיא לשעבר משה קצב הוא אומר: "התנהלות הפרקליטות מחייבת הסבר לגבי משך הזמן של ההליכים ולגבי ההצהרות שניתנו במהלך החקירה".



גאווה ראויה



יש עניינים שוגמן, פרקליט כבר יותר מ-45 שנה, אינו מוכן לדבר עליהם: הביקורת על פרקליטות מיסוי וכלכלה וזכות השתיקה - זאת מחשש שהקורא האינטליגנטי יחבר את הדברים לשתיקת בלומנטל בחקירתה. גם בפרשת בלומנטל הוא מסרב לדון, בטענה של חיסיון עורך דין-לקוח. "זה לא רציני לדון בעניין בלי שאפשר לפרוס את כל העובדות שהובאו בפני", הוא אומר.



חמוש באסמכתאות משפטיות, מנסה וגמן במהלך הראיון להתמקד בביקורת משפטית על בית המשפט העליון בתקופתו של ברק כנשיא, ולהתרחק מרכילויות על לקוחות מוכרים.



לטענת וגמן, בתחום הפלילי, שערי בית המשפט בישראל פתוחים לראיות שבארה"ב, למשל, היו נפסלות. "ברק שואף לתת לכל הראיות כרטיס כניסה לתיק, והשופט כבר יחליט על המשקל שלהן", מאשים וגמן. "ברק חושב שאפשר להבחין בין אמת לשקר גם לגבי ראיות שאינן קבילות. זאת מתוך אמונה שזרועות החקירה מתנהלות כדין ומתוך אמונה ביכולת השופטים. אבל שופטים הם בני אדם. אי אפשר לייחס להם את אבן החכמים כדי לקבוע את העובדות כהווייתן. ברק חושב שהשופט יראה את העד וכבר יידע את האמת. ואני אומר: קצת צניעות".



בנקודה זו וגמן שוקד על ניירותיו ושולף פסיקות ישנות של בית המשפט העליון. על הרשעה פלילית יש זכות אוטומטית לערער לערכאה הבאה, אך מה באשר לטעות אפשרית של ערכאת הערעור?



ב-82' פסק נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר, כי במקום שהמחוקק מאפשר לאדם רשות ערעור (להבדיל מזכות ראשונית לערער, ע"ב) יש להתיר רק דברים עקרוניים או כאלה החורגים מעניינם של הצדדים.



"בעיני זה חמור מאוד", מרים וגמן את עיניו מהכתובים. "נניח שהתקבל פסק דין בבית המשפט המחוזי שהוא ערעור על פסק דין של בית משפט השלום, ויש בו שגיאה. הולך אדם שהורשע על סמך שגיאה משפטית או עובדתית לעליון, ומה עונה לו העליון? שהוא לא בוחן אפילו אם ההלכה המשפטית - שאין חולק עליה - יושמה כדין".



עד ההחלטה של שמגר, קובל וגמן, הקריטריון לקבלת בקשת רשות ערעור היה רחב יותר. "היה צורך בסיכוי ממשי לערעור", הוא אומר. "אני לא מוכן לקבל את זה שהמערכת גורמת לכך באופן מודע שאנשים מורשעים על סמך טעות עובדתית של בית משפט שלום או מחוזי, או טעות ביישום החוק. המערכת מסרבת לתקן את העוול על אף שיש לה סמכות כזאת. לא מקובל עלי, מצטער".



המערכת קורסת מתיקים. אולי חייבים לשים גבול להצפת התיקים?



"שמגר רצה להקנות לעליון מעמד של מקום שבו דנים רק בדברים חשובים. כשאני צריך לבחור בין האמת של האזרח לגישה הזו, אני מעדיף את האזרח".



אז מה הפתרון לעומס?



עוד שופטים. אין פתרון אחר".



הציעו לך להיות שופט?



"כשפרשתי מהפרקליטות הציעו לי להיות שופט שלום. סירבתי כי קשה להיות שופט - אתה צריך לשמש דוגמה אישית. זה תפקיד קשה. לדוגמה, כשעוברת בחורה יפה ברחוב אני מסתכל על הרגליים שלה. כדי להיות שופט אתה צריך להחליט מי דובר אמת ואתה גורם למהפך בחייו של אדם. בנוסף, כדי להיות שופט צריך להיות גם מעודכן בחקיקה ובפסיקה. אני לוקח שלושה-ארבעה תיקים בשנה, ובשופטים רודים בתיקים רבים".



וגמן, שמכיר את ברק עשרות שנים עוד מהתקופה שבה היה ספרן באוניברסיטה והיה משאיל לו ספרים, מקדיש כמה דקות לתחושת העליונות של השופטים העליונים.



"אני מבחין בין גאווה ראויה ללא ראויה", הוא אומר. "גאווה ראויה בעיני היא כאשר אדם גאה בפני עצמו ואולי קצת בפני האחרים במעשה ידיו. גאווה שאינה ראויה היא כשתחושת הערך העצמי מבוססת על השוואה לאחרים ומדגישה את עליונותו. ברק ויצחק זמיר (שופט עליון בדימוס, ע"ב) מדגישים את עליונותם על האחרים ומייחסים למערכת המשפטית ערכיות שאינה קיימת במערכות האחרות, לדעתם. היוונים כינו זאת היבריס, ועל זה היו מענישים".



יצחק זמיר אמר בתגובה: "לא נכון לייחס לי, לברק או לשופטים אחרים תחושת עליונות על פני מערכות אחרות. במסגרת הפרדת הרשויות, בית המשפט מופקד על ערכים שמוגדרים בחוקי היסוד כערכים של מדינה יהודית ודמוקרטית. בית המשפט מופקד על כללים וערכים יותר מגופים אחרים המופקדים על התוויית וביצוע המדיניות ועל אינטרסים ממשיים כמו הגנת המדינה, ביטחון הציבור ואספקת שירותים. בית המשפט באמת מקדם ערכים כמו זכויות אדם, שוויון וצדק חברתי, והוא עושה זאת בצורה מצוינת". אהרן ברק סירב להגיב לדברים.