גם בעת שהמשבר בארה"ב מחריף והולך, יש עוד ישראלים שחושבים כי הם מוגנים, לפחות באופן יחסי, מהשפעתו. אך טום ליס, פרופ' לחשבונאות וניהול בפקולטת קלוג לניהול של אוניברסיטת נורת' ווסטרן, מפוצץ את הבלון הוורוד: "לדעתי הם חולמים", הוא חורץ. "שוק המניות שלכם ירד בעשרות אחוזים והאבטלה צפויה לעלות. במונחים ריאליים עדיין לא הגענו לתחתית, ולדעתי ישראל תיפגע לא פחות מארה"ב היות שרבים מהמגזרים הישראליים, כמו ההיי-טק והתרופות, תלויים בתעשיות האמריקאיות - שנפגעו קשות".
פרופ' מרגרט ניל, מומחית להתנהגות ארגונית מאוניברסיטת סטנפורד, מצטרפת לתחזית הקודרת: "ירידות כאלה בשוקי המניות הגיעו תמיד כהקדמה למשבר כלכלי חמור, לבד מ-1987 - וגם אז, כשלנפילה לא היתה כל סיבה נראית לעין, עברה שנה עד שהשוק התאושש", היא שולפת דוגמאות מההיסטוריה. "לכן השאלה היא כמה זמן ייקח לכלכלה להשתקם הפעם".
נשמע עגום? ליס, מומחה לנדל"ן ומימון שערך מחקרים רבים בנושא שחיתויות פיננסיות, וניל, המתמחה בחקר התהליכים הקוגנטיוויים המובילים לקבלת החלטות עסקיות, בהחלט לא מתארים את עצמם כאנשים אופטימיים. אירועי החודשים האחרונים - ובהם קריסתם של בנקי ההשקעות, חשיפת הונאת מיידוף והפאניקה שאחזה בשווקים העולמיים - רק מחזקים את דעתם כי המשבר הכלכלי הנוכחי מגלה קווי דמיון לשפל הגדול משנות ה-30 של המאה הקודמת, ואינו עתיד להסתיים לפני תום העשור הנוכחי. לבהלת המשקיעים, הם אומרים, יש אחריות לא קטנה להתרחבות המשבר.
"אין לי כדור בדולח, אבל להערכתי יעברו חמש עד עשר שנים לפני שהכלכלה הריאלית תתאושש מהמשבר", חוזה ליס. "כך זה במקרים של נפילה כה חדה בשוק המניות, המלווה בעלייה בשיעור האבטלה ובירידה חדה בצריכה הפרטית. בעולם מושלם ההתאוששות צריכה להיות מהירה מאוד. כך למשל, מה שמנע את התרחבות המשבר ב-2002 היתה הצריכה הפרטית. אף שמחירי הבתים עלו, הריבית ירדה והצרכנים הרגישו עשירים ופשוט לוו במקום להרוויח.
"כעת אף אחד לא יכול פשוט ללוות כסף כדי להוציא את עצמו מהצרות. אנשים לא יקנו מכוניות בקרוב, ויש לדאוג גם מסטגפלציה (שילוב של אינפלציה ומיתון). אני מקווה שאתעורר מחר וזה פשוט יתברר כחלום רע, אבל אני לא חושב שיש תקווה לפתרון מהיר של המצב הזה. אנחנו בהחלט מתקרבים למשבר שדומה יותר לשפל הכלכלי של שנות ה-30 מאשר למשהו כמו 1987 או המיתון שאחרי פקיעתה של בועת הדוט.קום", הוא מזהיר.
ליס מוסיף כי "הריבית נושקת כעת לאפס והריבית הבין-בנקאית גם היא נמוכה מאוד. מדובר בהתפתחות חיובית ושלילית בה בעת. כשהריבית כל כך נמוכה, הכסף זול וקל להשקיע. החדשות הרעות הן שבמצב של בהלה אנשים אוהבים לאגור מזומנים, וכשהריבית נמוכה כל כך - זול מאוד לאגור. כשהריבית אפסית ולאחר שהבנק הפדרלי הזרים מיליארדי דולרים למערכת הפיננסית, לא יכול להיות משבר נזילות. אך האנשים עצבניים, ולכן הם אוגרים מזומנים".
"הצרכנים, שאמורים להיות המנוע שיוביל את ההתאוששות, צוברים כעת יותר ויותר מזומנים משום שכסף מזומן מעניק הרגשה בטוחה יותר והנטייה בזמנים כאלה היא לחפש ביטחון. ויש כמובן גם את אלה שפשוט לא יכולים לקנות כלום", מסכימה ניל.
לליס יש מטאפורה מעניינת להתפתחות המשבר: "אתה נוסע בכביש המהיר, ולפתע אתה רואה פקק תנועה. אתה חושב שוודאי קרתה תאונה, כשבפועל מה שקרה זה שהתנועה נהפכה לצפופה יותר ואחד הנהגים ראה ציפור, או כלב, או משהו אחר שגרם לו להאט. הנהג שאחריו האט מעט חזק יותר, והנהג שאחריו כבר בלם וכך הלאה. ופתאום התנועה עוצרת, ללא שום סיבה מיוחדת. זה בדיוק מה שמרגרט תיארה. אנחנו נמצאים במצב שבו לאנשים יש כסף מזומן, אבל הם מאטים משום שהשכן שלהם האט, וההאטה שלהם גורמת לשכן אחר להאט וכך נוצר מצב מטורף שכזה. תיאוריות כלכליות יכולות להסביר הרבה, אבל לא הכל - אחרת היינו צריכים לצאת מהמשבר מהר מאוד.
"הבעיה היא שלא רק שאנחנו במיתון, אלא שאנחנו נמצאים בתקופה שבה אנשים לא יודעים מהם מחירי הנכסים האמיתיים. אם היינו יודעים שמחירי הבתים יירדו ב-20%, היינו מורידים את המחירים ויוצאים מזה, אבל משום שכל מה שקורה מלווה באי ודאות, אנשים מתמהמהים והתיקון מתארך. מחירי הנפט עלו מ-30 דולר לנפט לכמעט 150 דולר לחבית, ועכשיו חזרנו ל-40 דולר לחבית, אז מה מחיר הנפט? אני יכול למכור לך נפט היום ב-45 דולר לחבית, אבל אם מחר המחיר יעלה ל-50 דולר לחבית ישתלם לי יותר לחכות", ממשיך ליס.
"תנודות כאלה במחיר הנפט גם מגבירות אי הוודאות בנוגע לדברים אחרים. אם מחיר הנפט עולה ויורד ככה, אנשים מתחילים לחשוב 'מה מחיר הבית שלי? לאן הוא הולך?'. וכך, מחשש שהם ינקטו בפעולה ויטעו, הם לא עושים כלום", אומרת ניל.
סיכוי טוב למיידוף ישראלי
את אחת מהסיבות הרבות לדאגה בימים אלה סיפק ברנרד מיידוף, יו"ר נאסד"ק לשעבר שהודה בדצמבר בביצוע הונאת פונזי ענקית בסך 50 מיליארד דולר, שבמסגרתה הבטיח תשואות שנתיות של 10% לפחות והחזיר למשקיעים כספים שנלקחו מכספם של משקיעים טריים. חשיפתה של אחת ההונאות הגדולות בתולדות וול סטריט הובילה משקיעים מבוהלים רבים, בישראל ובעולם כולו, לבדוק מיד את תיקי ההשקעות שלהם - מחשש שנפלו גם הם להונאה דומה. גם במקרה זה, ניל וליס, שהגיעו לישראל במסגרת השבוע הבינלאומי של תוכנית קלוג-רקנאטי לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, אינם אופטימיים - במיוחד בנוגע לסיכוייו של שוק ההון הישראלי להימנע מהונאות דומות.
"בהחלט ייתכן שהונאת פונזי תתרחש בישראל, ואפילו יותר סביר שהונאות פיננסיות יתרחשו כאן מאשר בארה"ב. אם כי, כמובן, לא באותו בהיקף", מסביר ליס. "חוסר שקיפות בשווקים או בחברות, שבהם פושה התנהלות המזכירה מועדון חברים סגור, הוא שמאפשר הונאות כאלה. ישראל דומה למועדון חברים הרבה יותר מארה"ב - כולם מכירים זה את זה, חלק שירתו בצבא ביחד, לאחרים יש חברים משותפים. דברים כאלה מאפשרים להונאה להימשך זמן רב. כך מיידוף משך לקוחות - הוא פיתה אנשים שהכירו מישהו שהשקיע בו, או מישהו שהכיר מישהו שהשקיע בו".
"אם אתה ישראלי שרוצה ללוות כסף, ואני מהגר איטלקי שבדיוק ירד מהספינה ולידי עומד ישראלי מלידה, על מי תסמוך יותר? לכן, אם הייתי נוכל ישראלי הייתי מנסה לרמות ישראלים - משום שאנשים מסוגי יניחו מראש שאני אמין יותר", מוסיף ליס.
כמה מהמשקיעים המתוחכמים והמנוסים ביותר בעולם, בהם קרנות גידור ובנקים כמו HSBC, השקיעו חלק ניכר מהונם - לעתים אפילו את רובו - אצל מיידוף. כשהמשקיע הממוצע מאמין להבטחה של מישהו לספק לו תשואה שנתית של 10%, לא משנה מה קורה בשוק, זה מובן. אבל כיצד זה קורה למשקיעים כאלה?
ניל: "מבחינה פסיכולוגית, אנשים נוטים לחפש ראיות התומכות בראיית העולם הקיימת שלהם. יש להם תיאוריה מסוימת בנוגע לעולם, והם מחפשים ראיות שיוכיחו את התיאוריה שלהם ומתעלמים מעדויות שסותרות אותה. אותם גופים חשבו שמיידוף מצליח להניב תשואה כזאת, ופשוט התעלמו מהראיות שהעידו אחרת. העובדה שהוא נחשב לאדם מכובד מאוד העניקה לו לגיטימציה ומנעה מאנשים רבים לבחון אותו, משום שהיו לו מעמד וקשרים. קבוצות סובלות מאותן בעיות שמהן סובלים יחידים - לפעמים הן אפילו מתחזקות, במקרה שהקבוצה היא הומוגנית מדי ולא מנוהלת כראוי. גם בקרן הגידור לונג טרם קפיטל מנג'מנט (LTCM), שקריסתה הולידה את המשבר הפיננסי של 1998, השקיעו הרבה אנשים חכמים את כל כספם".
ליס: "לדעתי יש לא מעט קווי דמיון בין הונאת מיידוף לפרשת LTCM. מיידוף הציג תשואות מדהימות של 10%, וכשאנשים שאלו אותו איך הוא עושה את זה הוא ענה שהוא לא יכול לספר. גם אחד ממאפייניה של LTCM היה חשאיות גדולה, וגם שם אמרו 'יש לנו מודל, אבל אנחנו לא יכולים לספר לכם עליו'. אולי המודל הוא באמת כל כך מתוחכם שאי אפשר לחשוף אותו, אבל אולי מדובר במודל מטומטם? יש כלל מאוד פשוט בעסקים: אם אתה לא מבין איך זה עובד, אל תיכנס לזה. היו גופים שלא השקיעו במיידוף, משום שהם לא הבינו איך זה עובד ולא קיבלו תשובות מספקות כשהם שאלו.
"אחד הדברים הכי קשים בכלכלה הוא לקבוע מה נחשב למזל ומה נחשב לשכל. מרגרט ואני, למשל, משקיעים במניות, ואחת המניות שבהן השקענו בשלב מוקדם היא מניית אפל. קנינו אותה בזול, כשמחירה עמד על 8 דולרים למניה, וכשהיא הגיע ל-117 דולר מרגרט מימשה את הרווחים שלה. אחר כך היא הרגישה כמו מטומטמת, כי המניה הגיעה קרוב ל-200 דולר. אני שמרתי על המניות שלי, ומאז המניה נפלה ל-89 דולר. עכשיו היא נראית כמו גאון, וגם המשקיעים שבחרו להתרחק ממיידוף נראים כמו גאונים כרגע. אם הייתי מוכר את אפל ב-200 דולר, הייתי נראה כמו גאון, אבל אולי סתם היה לי מזל?"
ניל: "אם היית שואל אותי עכשיו למה מכרתי את מניית אפל, הייתי גם יכולה לספק לך הסבר מפורט שיתאר בדיוק מה חשבתי. כבני אדם אנחנו טובים מאוד בניתוח וחקר של מאורעות עבר, אבל לא טובים במיוחד בלדווח על מה שקורה באמת בזמן הווה".
ליס: "החרפה היא שנושא מיידוף נבדק על ידי רשות ניירות ערך בארה"ב (SEC) והיו האשמות נגדו שפשוט לא הוכחו. השאלה האמיתית, שבוודאי תתברר בחודשים הקרובים, היא כיצד ה-SEC הצליחה לפספס את ההונאה הזאת. אתה לא יכול לנהל הונאת פונזי בסך 50 מיליארד דולר מבלי להשאיר עקבות".
כיצד הצליח מיידוף לשטות ברגולטורים במשך שנים כה רבות?
ניל: "כבני אדם, אנחנו מושפעים מגורמים רבים שלכאורה אינם רלוונטיים. אולי הרגולטורים הושפעו גם הם מדברים לא רלוונטיים, כמו המוניטין שלו, הקשרים שלו, העובדה שהוא כביכול הצליח להניב תשואות של 10% במשך שנים רבות. אחרי שחולף די זמן נוצר מעגל שמונע על ידי המחשבה שלא יכול להיות שמדובר בהונאה, כי לו היה מדובר בהונאה היא לא היתה יכולה להימשך זמן כה רב".
ליס: "הונאות כאלה מחזקות גם את אי הוודאות בקרב משקיעים. אנשים מתחילים לחשוב, 'אולי כדאי לי לשמור על המזומנים שלי. אם אדם כזה מתגלה כרמאי, איך אני יכול לסמוך על מישהו'. מצד שני, הונאות כאלה הן בעיקר סיפור טוב עבור התקשורת. השאלה היא אם כשהמשבר יסתיים תהיה יותר רגולציה, והתשובה לכך חיובית. האם זאת תהיה רגולציה טובה יותר? לא בטוח. תקנות סרביינס אוקסלי (חוק שנחקק בארה"ב במטרה לשפר את מנגנוני הבקרה הפנימית של חברות בנוגע לדיווחים כספיים לאחר שערוריות וורלדקום ואנרון, א.ש) היו אסון. התקנות קבעו, למשל, כי בכל חברה ציבורית חייב להיות חבר דירקטוריון אחד בעל הבנה בנושאי חשבונאות. אבל חברי מועצת המנהלים של אנרון היו כולם בעלי הבנה עמוקה בנושאים כאלה. ראש ועדת הבקרה הפנימית היה פרופ' לחשבונאות".
ניל מצטרפת: "הבעיה בפרשיות כמו אנרון היא לא הידע הפיננסי, אלא ההיבט הפסיכולוגי של השימוש בו. בראיון שפורסם עם יו"ר ועדת הבקרה הפנימית של אנרון בעיתון 'ניו יורקר', הוא נשאל לאינטרסים של מי הוא דואג - והוא ענה שמטרתו לתמוך במנכ"ל קן ליי. זאת היתה כמובן התשובה הלא נכונה, משום שבמסגרת תפקידו הוא היה אחראי לאינטרסים של בעלי המניות. אבל מי מינה אותו לתפקיד? חברו הטוב קן ליי, שהעניק לו מושב במועצת המנהלים".
כיצד יכולים משקיעים יחידים וגופים להימנע מהונאות פונזי וסוגים אחרים של הונאות?
ליס: "לפי עיקרון פשוט ששמו גיוון. לא שמים את כל הביצים שלך באותה סלסלה".
ניל: "העיקרון הוא מאוד פשוט, אבל גם מאוד מסובך ליישום. מי לא מכיר את העיקרון של גיוון השקעות? ובכל זאת, רוב האנשים לא מיישמים באמת את עיקרון הגיוון. השותפים ב-LTCM, למשל, השקיעו את כל הונם בקרן. לא היית מצפה מחתני פרס נובל שלא יידעו על הצורך לגוון".
ליס: "יש ניסוי קטן שאנחנו נוהגים לבצע עם התלמידים שלנו. אנחנו לוקחים שטר של 20 דולר ואומרים לתלמידים שלנו שאנחנו נמכור את השטר הזה לתלמיד שיציע עליו את המחיר הגבוה ביותר. המכירה הפומבית מתנהלת לפי חמישה כללים פשוטים: הכלל הראשון הוא שההצעה הראשונה לא יכולה להיות נמוכה מדולר; כל הצעה לאחר מכן צריכה להיות גבוהה בדולר בלבד; הכלל השלישי הוא שאף אחד לא יכול להציע פעמיים ברצף; כשהמכירה הפומבית נפסקת, מי שהציע את המחיר הגבוה ביותר מקבל את השטר ונותן לי את הכסף. הכלל האחרון הוא שהאדם שהציע את המחיר השני בגובהו נותן לי את הכסף, אבל לא מקבל כלום.
"מה שקורה הוא שאחרי שהמחיר מגיע ל-20, מישהו מציע 21. מדוע? משום שמישהו הציע 19, והוא יעדיף לעלות ל-21 ולהפסיד דולר מאשר להפסיד 19 דולר ולא לעשות כלום. האדם שהציע 20 נאלץ עכשיו להציע 22, משום שהוא מעדיף להפסיד שני דולרים ולא 20. התהליך מסתיים רק כשאתה כל כך מפחד ממה שאשתך תגיד, שאתה מעדיף פשוט לתת את הכסף ולא להפסיד יותר. הגענו ככה לסכומים של מאות דולרים עבור שטר של 20 דולר.
"הבעיה היא לא שכללי הניסוי מסובכים, הם דווקא מאוד פשוטים. מה שהתלמידים לא מבינים הוא שזה לא חשוב רק מה אתה עושה, אלא גם מה עושים האחרים. כשאתה חושב שזאת מציאה, גם אחרים חושבים ככה, וכשאתה מנסה לקצץ הפסדים - גם הם עושים כך. ועד שאתה מבין את זה, כבר מאוחר מדי".
"אם אתה לא מבין איך זה עובד, אל תיכנס לזה"
מאת אשר שכטר
12.2.2009 / 15:39