וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

רכילות או נמות

שי גולדן

12.2.2009 / 15:39



"פרשת הפדופילים" (נדמה לי שזה שמה) ממשיכה להסעיר את המדינה. בשבוע שעבר פורסמו שמותיהם של שניים מהחשודים במעורבות בפרשה, וברשותכם, אמנע מאזכור שמם פעם נוספת. על אחד נכתב שהוא, לפי המשטרה, "הפדופיל הגדול ביותר שנלכד בישראל מאז ומעולם", ועל האחר רשום שהחזיק ברשותו 200 קלטות המתעדות אותו בעת קיום יחסי מין עם גברים שונים, ביניהם גם קטינים. אין מה לומר - צהוב, קריא ומסחרר.



ועדיין, עד לרגע פרסום שורות אלה עוד לא הותרו לפרסום שמותיהם של חשודים נוספים בפרשה, לרבות שני "הסלבריטיז", המעורבים בה - "מאמן הספורט הנודע" ו"הבכיר בתחום התקשורת". עניינים של הידברות בין עורכי הדין של החשודים לבין בית המשפט. נדמה מכל מקום שמדובר בעניין של זמן עד שהשמות יפורסמו - אלא אם, כאמור, הם כבר נחשפו לציבור לאחר סגירת הגיליון.

אם אתם יודעים את השמות, אתם בוודאי כבר יודעים שידיעתם לא הועילה לכם במאום. היא לא תרמה להגנתכם מפני אופי פעילותם המינית, לא הפכה את העולם שבו חיים ילדיכם למוגן או לבטוח יותר ואפילו, רחמנא לצלן, לא באמת השביעה את התאווה שלכם (של כולנו) לרכילות ולמציצנות. מבלי להסתכן בהפרזה פרועה - אני מרשה לעצמי לקבוע שמספרם של האנשים ששמו של "הבכיר בתקשורת" אמר להם משהו אינו עולה על כמה עשרות, לכל היותר.



לא, אין מדובר ב"סלבריטי". רחוק מזה. הכי רחוק שאפשר מזה. גם שמו של "מאמן הספורט הנודע" בוודאי זר לרוב גדול של צרכני התקשורת, להוציא יודעי ח"ן. גם כאן - מצטער, אכזבה - אל תשגו בדימיונות ובשמות מרחיקי לכת: מדובר ב"סלבריטי" מאוד מאוד קטן.



למקרה שעלול להיווצר הרושם המוטעה: פדופיליה היא אחת (אם לא ה-אחת) מהעבירות החמורות והגרועות בספר החוקים ובמחברת המוסרית של כל חברה. הענישה עליה בישראל חסרת פרופורציה (באופן מוטה לקולא) לחומרת המעשה. שלא לדבר על העניין של מה היה עושה כל הורה שהיה ניצב נוכח עבריין מין שפגע בבנו או בתו הקטינים. אם יש עבירה ששווה בשבילה להסתבך ברצח ולשאת בתוצאותיו - זו כנראה האחת.



ולא, תחסכו עצמכם את התגובות המטיפניות - אני לא קורא לרצוח פדופילים. אני לא קורא לרצוח אף אחד. אני רק אומר שכל אדם שהתעניין אצל עצמו בשאלה "האם אני מסוגל לקחת חייו של אדם אחר?", קרוב לוודאי השיב על כך לעצמו: "רק אדם שפגע מינית בילדיי". אז זהו, הסרנו גם את מוקש הפוליטיקלי קורקט הדלוח מהדרך.



עולה השאלה - מדוע החברה שלנו כל כך ששה אלי פרסום שמם של המעורבים בפרשה? האם היא עושה זאת מטעמים של הגנה, מניעה או אזהרה? בפעם האחרונה שבדקתי, כל המעורבים מוחזקים במעצר בית או במעצר משטרתי ומכאן שבוודאי רחוקים מלהיות מסוכנים למישהו להוציא עצמם (אחד מהם, אמנם, ניסה לשלוח יד בנפשו בתא המעצר). לא, החשודים בפרשה אינם מסוכנים כרגע לחברה, לילדים, לאף אחד. הם מצויים בעיצומו של הליך משפטי - ואם בסופו ייהפכו מחשודים לאשמים, רצוי, ראוי ואפילו נדרש לפרסם את שמם ברבים על מנת להזהיר את הציבור מפניהם. אבל אנחנו לא שם. אנחנו רחוקים מאוד מהשלב הזה.



עיתונאי חכם מאוד ששוחחתי אתו על העניין טען כי החשיפה נועדה להסיר את החשד מעל כל "אנשי התקשורת הבכירים" וכל מאמני הספורט. "כל עוד לא נחשף שמו של 'איש התקשורת הבכיר'", טען בפניי, "חשודים בפרשה גם אתה, גם אני, ובעצם, כל עיתונאי". ועוד אמר, "ברגע שייחשף שמו של איש התקשורת, ינוקו מיד עשרות ומאות עיתונאים מחשד שאפשר ודבק בהם מרגע שנודע שמדובר באיש תקשורת". ואני אמרתי, "אם לא היו מתעקשים לשתף את הציבור בעובדה ש'בין העצורים גם בכיר מתחום התקשורת' לא היה צורך להגן עלי ועליך ועל כל הזכרים העוסקים במקצוע העיתונות מפני חשדות ולחשושים".



למען האמת - בין הערכים המתנגשים של "זכות הציבור לדעת" מול חיסיון הנאשם בתקופת חזקת החפות אני לוקח בשתי ידיים, ובכל יום, את חיסיון הנאשם. זכות הציבור לדעת היא ערך מפתח בחברה דמוקרטית. אני רחוק מלכפור בה או להקל בה ראש - אבל המבחן צריך להיות פשוט: איזו פגיעה חמורה יותר - זו שבעיקרון חופש המידע ובסקרנות הטבעית של הציבור או זו שבשמו הטוב, בחייו ובסיכויי חזרתו לחברה של החשוד?



לצערי, ההיסטוריה הקצרה של הדמוקרטיה בישראל - ובפרט בשני העשורים האחרונים - רצופה באינספור מקרים של חשיפת שמות חשודים במיני עבירות, וזיכויים הגורף בתום ההליך המשפטי. מקרה זה של הרס מוחלט של חייו של אדם בשל חשיפת שמו בטרם הוכרע דינו - וכאן אינני רוצה לעשות את האבחנה המלאכותית והמתחסדת של "סלבריטי" מול "אנונימי" - חמור לאין ערוך מהפגיעה בחופש הסיקור, בזכות הציבור לדעת ובחובת העיתונאי למכור כמה שיותר עיתונים. גם כאן אמנע מאזכור שמות והבאת דוגמאות, כדי לא להלבין ברבים, ולו בטעות, פניו של אדם שנחשד בעבר ונוקה.



התאווה של הציבור לרכילות, שאותה מספקת הזרוע הביצועית שהעמיד עליו לצורך מתן מענה לסקרנות זו - התקשורת, כמובן - עולה לעתים לאנשים בחייהם. אדם שנחשד בעבירת מין, בוודאי שחמורה כזאת (ולמען האמת, בכל עבירה), ושמו נחשף ברבים, הוא אדם שיתקשה מאוד לחזור אל שורות החברה, בין אם לאחר שזוכה ובין לאחר שהורשע וריצה את עונשו. אם חטא והורשע - אדרבא, שיישא בתוצאות התנהגותו ושיבין שתג המחיר על העבירה שביצע כולל גם חשיפה של שמו נוסף על תקופת המעצר או הקנס.



אבל אם לא הורשע - מדוע עליו לשלם את המחיר הכבד מכל (כמעט)? מה ההיגיון בכך? האם שורה בעיתון, פריים במהדורת חדשות או ידיעה באינטרנט שווה לאלה שהחליטו לפרסמה יותר מגורלו של אדם ששידורה של ידיעה זו ידרדר את חייו לשאול תחתיות? התשובה על כך, נדמה, היא "כן", במציאות התקשורתית המקומית.



בעוונותיי כתבתי לאורך השנים טקסטים מרושעים רבים. חלקם איומים ונוראים ממש. לא חזרתי מאף אחד מהם בעבר, וגם כיום אינני סבור שהם חרגו מ"כללי המשחק" הנהוגים בין מבקר לבין מושא הביקורת. כתבתי אותם בשמי המלא על אנשים ידועים וגלויים שבחרו להעמיד את פועלם למבחן העולם ולעיון הביקורת. הם בחרו להשתתף ב"משחק", להיכנס למטבח. יותר מזה, זכיתי גם אני ללא מעט ביקורות נעדרות חמלה בימיי על מעשי ידיי השונים, וקיבלתי אותן בהבנה.



כאמור, אף אחד לא חייב להעתיק את מגוריו דווקא למטבח. אבל "המשחק" וכלליו צריך שיחולו רק על מי שבוחרים להשתתף בו. להכריח אנשים ליטול נגד רצונם חלק במשחק התקשורתי הזה שכולנו מנהלים כאן (קוראים וכותבים), נדמה לי קרוב להיות אונס - וסליחה מראש על בחירת המלים.



תפקידו של עיתונאי לדווח אמת ולעסוק בביקורת ובאיזון של מציאות ובהעמדת מראה מול פני הקהל. וחובתו להיות נאמן אזרחית לחברה שבתוכה הוא פועל ולהפגין יושרה ונאמנות מקצועית למעסיקיו ולקוראיו. אבל מרגע שבו הוא מקדש ערך אחד בלבד - הבה נכנה אותו "רייטינג", בהיעדר מלה מוסכמת טובה ממנה - ומוכן על המזבח של ערך זה לחרב חיי אדם, הוא מועל לא בתפקידו המקצועי (אחרי הכל, "רייטינג" הוא, שוב, "שם המשחק" וכו'), כי אם בזה החברתי והאנושי. הוא נהפך לא לעבריין אתי, כי אם לעבריין מוסרי.



וכשאתה עובר עבירת מוסר אתה מסתבך עם גורם משמעותי הרבה יותר מהעורך שלך ומהקוראים שלך - אתה מסתבך עם אלוהים. סליחה שאני מכניס אותו לעיתון, אני יודע שזה עלול להיתפש מעט ילדותי, שרלטני או מתחנף (הי, הצלחתי לתאר את עצמי בשלוש מלים!) בעיניכם אבל אני די משוכנע שהוא עוקב אחרי כל מלה שנדפסת, בכל מדינה, בכל שפה, בעולם. כולל אחרי המלים האלה.



ואם ככה: יהא המדור הזה כתב ההגנה שלי בפניו על כל החטאים שביצעתי ברבות השנים במהלך תפקידי העיתונאי. אתם יודעים מה, כתב הנימוקים להקלה בעונש.



וקטנה לסיום



והקומיקאי והפיליטוניסט האמריקאי, וויל רוג'רס, אמר: "אני מקווה שלא נחיה לראות את הדברים שהעיתונים מבטיחים לנו שעתידים לקרות".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully