גח"ל - גוש חירות ליברמנים

>> אם בנימין נתניהו יהיה מי שירכיב את הממשלה, הוא יצטרך להעניק תיק בכיר לאביגדור ליברמן. האם ייתן לו את תיק האוצר?

ברור שאת תיק הביטחון או את תיק החוץ הוא לא יעז לתת לו. לעומת זאת, בנושאים כלכליים דעותיהם דומות. שניהם מאמינים בכלכלה חופשית, בהורדת מסים, בתחרות, בהפרטה ובמעבר מקצבאות לעבודה - כך שהבעיה שלהם תהיה רק קרבות על הקרדיט.



אבל גם אם נתניהו לא ייתן לליברמן את תיק האוצר, הוא ייהנה מאוד מ-15 המנדטים שמחזיק ליברמן. זה מזכיר לביבי את מצבו ב-2003, כשכיהן כשר האוצר תחת אריאל שרון: את כל הרפורמות שהנהיג אז הוא הצליח להעביר בממשלה בזכות חמשת השרים של שינוי, שגם לה היו אז 15 מנדטים. כל הצעה שהגיש לממשלה זכתה מיד בהסכמתם של חמשת שרי שינוי, והוא היה צריך לקושש רק עוד כמה שרים מהליכוד כדי להשיג רוב.



שאלתי את נתניהו איך ייתכן שהוא אינו מדבר כלל על הצורך בקיצוצים בתקציב 2009, כולל הורדת שכר במגזר הציבורי. הרי בלתי אפשרי לדבר רק על הורדת מסים ולא להזכיר את הגירעון המאיים.



על כך אמר נתניהו שמנהיג אינו יכול לרוץ 20 מטר לפני המחנה. אם יעשה כך, הוא יאבד את המחנה. מנהיג יכול לרוץ שני מטרים לפני המחנה, אמר, ומשום שהציבור הרחב לא הפנים עדיין את עומק המשבר ואת הצורך הקריטי בקיצוצים, הוא עדיין אינו מדבר על כך, אף שברור לו שיהיה צורך בקיצוצים.



ולנו מותר להוסיף עוד סיבה קטנה אחת: מה שאומרים ערב הבחירות, לא אומרים אחריהן.



האניגמה של ניצחון הימין



עכשיו, כשאבק הבחירות שקע, אפשר לקבוע דבר אחד בוודאות: הימין ניצח. לגוש הימין ולחרדים יש בכנסת 65 מנדטים, לעומת 50 מנדטים בכנסת היוצאת. לגוש המרכז והשמאל (כולל המפלגות הערביות) יש 55 מנדטים, לעומת 70 בכנסת היוצאת (כולל מפלגת הגמלאים).



אבל הניצחון של הימין מעלה תהייה יסודית. איך זה שבכל משאלי דעת הקהל בשנים האחרונות משתקף רוב בציבור לתהליך שלום עם הפלסטינים עם ויתורים מרחיקי לכת בגדה? איך זה מסתדר עם ניצחון הימין?



אולי הציבור מאמין שדווקא הימין, למרות כל הדיבורים, הוא שיגיע להסכם שלום עם הצד השני, בעוד המרכז-שמאל תומך מבחוץ?



בבחירות האחרונות היינו עדים לעוד אניגמה: הסוקרים ממשיכים לפספס, ואנחנו ממשיכים להאמין להם. כל סוקר פיספס במקום אחר, כך שנטלתי את כל המשאלים ועשיתי ממוצע.



הסוקרים העריכו שהליכוד ייקבל שניים או שלושה מנדטים יותר מקדימה, אך ההפך הוא שקרה. הם אמרו שקדימה תגיע ל-23 מנדטים, אך היא קיבלה 28. הם נתנו לליברמן 20 מנדטים, אך הוא הגיע רק ל-15. הם נתנו לעבודה 16, אך היא ירדה ל-13. הם העניקו למרצ חמישה או שישה מנדטים, אך היא הידרדרה לשלושה בלבד.



האם נמשיך להאמין להם גם בבחירות הבאות?



כמה שווה קול אחד



האם יכול להיות שקול אחד למפלגה גדולה שווה יותר מ-20 אלף קולות למפלגה קטנה? זה נראה קצת לא הגיוני, לא?



בתום חלוקת המנדטים השלמים נותרים תמיד עודפי קולות לכל מפלגה, וגם כמה מנדטים שלא הוקצו - בערך חמישה מנדטים. השאלה היא איך לחלק את המנדטים האלה בין המפלגות.



ההיגיון אומר שיש לחלק את המנדטים בצורה פשוטה: את המנדט הראשון לתת למפלגה בעלת העודף הגדול ביותר, את השני למפלגה בעלת העודף השני בגודלו, וכך הלאה - עד שמחולקים כל חמשת המנדטים.



כך אמנם היה עד לכנסת השביעית. אבל אז, ב-73', הנהיגו חברי הכנסת יוחנן באדר (גח"ל) ואברהם עופר (מפא"י) שיטה נכלולית יותר, שבאה להיטיב עם המפלגות הגדולות על חשבון הקטנות.



נניח שהמודד למנדט נקבע אתמול ל-27 אלף קולות, ונניח שהליכוד קיבל 729,001 קולות - כלומר 27 מנדטים שלמים ועוד קול אחד עודף. נניח גם שמרצ קיבלה 101 אלף קולות - כלומר שלושה מנדטים שלמים ועוד 20 אלף קולות עודפים.



עד 73' היתה מרצ מקבלת את המנדט הנוסף, כי העודף שלה גדול בהרבה. אבל חוק באדר-עופר קובע אחרת. לפי החוק, יש לחשב את ה"מחיר" שתשלם כל מפלגה בעבור כל מנדט - בהנחה שתקבל מנדט אחד נוסף. ה"מחיר" של הליכוד יהיה 26,036 קולות (729,001 חלקי 28). "המחיר" של מרצ יהיה 25,250 (101,000 חלקי 4) - ומשום שה"מחיר" של הליכוד גבוה יותר, היא תזכה במנדט הנוסף - ולא מרצ.



מדובר בתוצאה לא דמוקרטית, כי התוצאה היא שקול למפלגה גדולה שווה הרבה יותר מקול למפלגה קטנה. קול לליכוד בדוגמה שלנו שווה יותר מ-20 אלף קולות שניתנו למרצ - וזה עומד בניגוד לעיקרון הדמוקרטי שלפיו כל קול שווה. אבל כך קבע המכבש הפוליטי של שתי המפלגות הגדולות, מפא"י וגח"ל, ב-73'.