"מהו ההבדל בין אירלנד לאיסלנד? בסך הכל אות אחת... ושישה חודשים". זו הבדיחה האופנתית ברחובות אירלנד. זר לא יבין זאת. אבל איסלנד היא המדינה האירופאית הראשונה שנפלה, ובגדול, בעקבות המשבר הקפיטליסטי שהחל בקיץ 2007.
לאחרונה ובתום הפגנות המוניות שהחלו לפני שישה חודשים (רבבות הפגינו במדינה בה האוכלוסייה אינה גדולה יותר ממספר תושבי העיר ת"א-יפו), הממשלה נפלה, הוחלט על הקדמת הבחירות והוקמה ממשלת חירום זמנית על בסיס מפלגות השמאל והירוקים. כך, שהכל שונה בין אירלנד לאיסלנד, אבל עבור תושבי הרפובליקה האירית ההבדל הוא בסך הכל אות אחת ושישה חודשים.
לדעת כולם, ה"דגם האירי" לא יאריך ימים. אף הוא נפל קרבן של המשבר הקפיטליסטי העולמי. פדרציית האיגודים המקצועיים של אירלנד קראה בסוף השבוע לכל האיגודים החברים בה להפגין בשבת הקרובה, 21 בפברואר, בדבלין, בירת הרפובליקה. לדברי מזכ"ל הפדרציה, דייויד בגס, לאחר "התייעצויות עם ראשי האיגודים הוחלט לקיים הפגנה המונית במרכז הבירה על מנת לקדם תכנית בת 10 נקודות כדי להתמודד עם המשבר הכלכלי תחת הכותרת: 'יש דרך אחרת צודקת יותר'".
התכנית של האיגודים המקצועיים עוסקת בהגנה על מקומות עבודה ומאבק באבטלה, במשבר בענף הבנקאות, דוגלת בשמירה על רמת השכר של העובדים, הפחתת מסים של העובדים המשתכרים שכר נמוך, הגברת הצריכה, שמירה על מערך הפנסיה, הגנה על זכויות העובדים והקמת קרן ממלכתית לשיקום הכלכלה וליצירת מקומות עבודה חדשים.
היוזמה של הפדרציה נתקלת בביקורת חריפה של ראשי איגודים רבים הטוענים כי היא "באה מאוחר מדי והיא מתונה מדי". איגודים במגזר הציבורי כבר החלו בנקיטת צעדים ארגוניים ויש אחרים, כגון ארגון עובדי התחבורה, שכבר ערכו משאל חברים כדי להחליט האם לקיים שביתה. רוב חברי האיגוד השיבו בחיוב להצעת הנהגתם. בין האיגודים שכבר החליטו על צעדי מחאה מעשיים: איגוד עובדי המגזר הציבורי וארגון המורים, אשר החליטו על שביתה שתתקיים ביום ד', 24 בפברואר, במחאה על מדיניות הממשלה בטיפול במשבר הקפיטליסטי.
יש להזכיר שה"דגם האירי" קסם לרבים בישראל. בחודש מאי האחרון אף התארח שגרירה של הרפובליקה האירית במשכנה של המכללה החברתית-כלכלית שבשכונת התקווה, בתל-אביב, כדי להסביר לעשרות פעילים חברתיים את "סודו של הדגם האירי": הקמת מועצה הכלכלית-חברתית בהשתתפות נציגי המעסיקים, האיגודים, הארגונים הלא-ממשלתיים והממשלה. בישראל ה"דגם האירי" עורר פולמוס ער במדורים הכלכליים של העיתונים היומיים במשך שנים. האם הוא טוב? האם הוא נחוץ? וחשוב מכל: למי הוא טוב - לעובדים, למעסיקים, למדינה? הפולמוס החל לפני כחמש שנים כאשר יו"ר ההסתדרות דאז, עמיר פרץ, קרא להקמת "המועצה הלאומית לכלכלה וחברה" הגרסה המקומית של "הדגם האירי".
לאמץ את הדגם האירי?
גם במסדרונות האוצר, וגם ב"וועידת גלובס לעסקים" באותה שנה הרבו לעסוק באותו "דגם אירי". שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, אף הכריז שהוא "מוכן לאמץ את הדגם האירי", ובוועידת גלובס השתתף מזכ"ל הפדרציה של האיגודים המקצועיים של אירלנד, אותו דייוויד בגס, שהסביר את עקרונותיו.
פרץ עצמו ביקר ברפובליקה האירית יחד עם שר הרווחה היוצא (ואז ח"כ מסיעת העבודה) יצחק הרצוג. ב-2007 ביקרו באירלנד יו"ר לשכת התאום של הארגונים הכלכליים, ארגון המעסיקים הגדול בישראל, שרגא ברוש ויו"ר ההסתדרות, עופר עיני. הם מסרו לקראת הביקור כי "התאמת המודל האירי לישראל עשויה להביא לקצב צמיחה שנתי של כ-6% , לצמצם את שיעור האבטלה במשק ולשפר את תנאי עבודתם של העובדים". לדבריהם "התאמת המודל האירי עשויה להביא למפנה במשק ובחברה הישראלית".
כמה מילים על ה"דגם האירי": הוא סדרה של הסכמים שנחתמו החל משנת 1987 בין נציגי הממשלה, המעסיקים והאיגודים של אירלנד. ההסכמים מקיפים שורה ארוכה של נושאים: משאלות שכר ותוספת יוקר ועד לפנסיה, פיטורים, תעסוקה ואבטלה והכשרה מקצועית.
ההסכם הראשון פג תוקפו ב-1991, ועד היום נחתמו הסכמים נוספים, המחייבים את כל המעסיקים, את הממשלה ואת כל האיגודים המקצועיים, וזאת באמצעות מה שמוכר אצלנו כ"צווי הרחבה". הסעיף בדבר "שקט תעשייתי", כלומר התחייבות לא לנהל שביתות, מופיע באופן בולט בכל אחד מההסכמים. יצוין שבישראל נרשמו הבדלים במה שרוצים לאמץ מתוך ה"דגם": יש שרצו את מקור האירי ויש שרצו לאמץ את ההסכמים רק בחלקם, ובייחוד את אלה העוסקים בריסון העלאות השכר.
במאמר שפרסמנו בחודש מאי האחרון שאלנו "האם יש סיכוי ל'דגם האירי מייד אין איזראל'?" התשובה הייתה שלילית. זאת, משתי סיבות: פוליטיות-עכשווית ועקרוניות. לדעתי, לא ניתן לקדם שום מהלך של "הסכמה משולשת" בין ההסתדרות לבין המעסיקים והממשלה, משום שממשלת אולמרט משרתת את ההון ואינה מעוניינת כלל בהסכמות עם ארגוני העובדים שיעניקו לעובדים הישגים משמעותיים. כל מטרתה היא אילוף האיגודים, או לפחות נטרולם.
יש לציין שההסתדרות בהנהגת עופר עיני משרתת היטב מדיניות זו. יתר על כן, במאמר הודגש שכל הישג משמעותי שהושג בשנים האחרונות על ידי העובדים, למשל בעקבות שביתת המורים העל-יסודיים או המרצים באוניברסיטאות, הוגש כתוצאה של מאבקים ממושכים ולאו דווקא כתוצאה של הסכמה מוקדמת. שנית, לא ניתן לקדם שום מהלך של צמיחה והגדלת התוצר בגלל המלחמה הנמשכת בשטחים. אמנם יש באוצר הסבורים כי "ניתן לפתח את המשק בעת מלחמה", אבל העובדות הן עקשניות והכיבוש הממושך יחד עם מלחמת לבנון השנייה בתחילת הכהונה של הממשלה היוצאת, ומלחמת עזה, שבסופה, פגעו בכלכלה ובחברה.
עתה, גל השביתות הולך וקרב באירלנד. גל שביתות פירושו - ניפוץ ה"שקט התעשייתי" מצד האיגודים המקצועיים, הרואים איך הממשלה עושה שימוש בהסכמים שנחתמו כדי שהעובדים ישלמו את מחיר המשבר הקפיטליסטי. כך, הגיע ה"דגם האירי" לקיצו. "חזרנו 20 שנה אחורה" אמר אלן ברנט, חוק בכיר במכון למחקר כלכלי וחברתי האירי הנודע.
ד"ר אפרים דוידי הוא המנהל האקדמי של המכללה החברתית-כלכלית.