לא סוגרים את החודש

בית ספר פרטי: 32 אלף דולר בשנה לתלמיד; משכנתא: 96 אלף דולר בשנה; דמי תחזוקה בבניין: 96 אלף דולר בשנה; אומנת: 45 אלף דולר בשנה. אנחנו כבר מגיעים ל-269 אלף דולר, ועוד לא התחלנו אפילו לדבר על מסים.



500 אלף דולר בשנה - הסכום שקבע ברק אובמה כמשכורת הגבוהה ביותר שירוויחו בכירים שהחברות שלהם מקבלות סיוע מהממשל - נשמעים כמו סכום גבוה, ואכן מדובר בהרבה כסף. זהו סכום שרבים חולמים להתפרנס ממנו. אך בשכונות העיר ניו יורק ופרבריה, מקום מגוריהם של בנקאים מצליחים, חצי מיליון דולר בשנה מתבזבזים מהר מאוד.

"קשה להאמין, אבל בנקאים שגרים באפר ווסט סייד ומרוויחים 2 או 3 מיליון דולר בשנה מנהלים סגנון חיים כה יקר, עד שאפילו הם מוצאים עצמם בסוף השנה עם חשבונות כרטיסי אשראי ומשכנתא שקשה לשלם", אומרת הולי פיטרסון, מחברת הספר "The Manny" ובתו של פיטר ג'י פיטרסון, מייסד חברת ההשקעות הפרטית בלאקסטון גרופ. "משמעותם של 500 אלף הדולר עבור הבנקאים היא שצריך להוציא את הילדים מבית הספר הפרטי ולמכור את הבתים במכירת חיסול מהירה".



למראית עין, נדמה שהפתרון הוא פשוט: לעבור לברוקלין או להובוקן, להכניס את הילדים לבתי ספר ציבוריים ולקנות כרטיס חופשי-חודשי לרכבת התחתית. אך רוב המנהלים הפיננסיים המתגוררים בניו יורק הם גברים, שהאגו שלהם תלוי בשמירה על רמת חיים מסוימת בשכונה נחשבת ממערב לשדרה השלישית: חיים המורכבים מבתי ספר פרטיים, בתי קיץ ואירועי צדקה, שרק הכנסה בעלת 7 ספרות יכולה להתחיל לכסות את עלותם.



אף אחד לא מזיל דמעה על גורלם המר של המנהלים האלה, במיוחד לאור העובדה שקריסת המוסדות שהם מנהלים גרמה לרבים נזק פיננסי עצום. אך בניו יורק, שבה על פי הערכות דרושים 123,322 דולר כדי ליהנות מאותה רמת חיים שממנה נהנים אנשים המשתכרים 50 אלף דולר ביוסטון, קשה לשנות הרגלים.



קחו לדוגמה את המסים. אדם נשוי עם שני ילדים, המרוויח משכורת של 500 אלף דולר, משלם מדי שבוע מסים פדרלים בסך 2,645 דולר; ביטוח בריאות - 139 דולר; מסי מדינה - 682 דולר; ומסים עירוניים בסך 372 דולר. עם הוצאה שנתית מקסימלית של 6,621 דולר על ביטוח לאומי, מה שנשאר מהמשכורת הוא 293 אלף דולר בשנה, אומר מרטין כהן, רואה חשבון ניו יורקי.



וזהו רק הבסיס. ברברה קורקורן, מנהלת נדל"ן, אומרת שרוב המשפחות האמידות יוצאות לחופשה לפחות פעמיים בשנה, חופשת חורף בשמש וחופשת אביב לאתר סקי. העלות המינימלית: 16 אלף דולר.



לדבריה, דירת ארבעה חדרים צנועה שנרכשה בעבור 1.5 מיליון דולר - לא סכום גבוה במיוחד בניו יורק - מצריכה משכנתא של כ-8,000 דולר ודמי תחזוקה של 8,000 דולר נוספים בחודש. עלות שנתית כוללת: 192 אלף דולר. בית קיץ בסאותהמפטון שעולה 4 מיליון דולר - שוב, לא הכי יקר בשוק - נושא עמו משכנתא של 240 אלף דולר.



למנהלים בכירים רבים יש מכוניות ונהגים. משכורת של נהג נעה בין 75 אלף ל-125 אלף דולר לשנה. בשכר הגבוה יותר זוכים בדרך כלל קציני משטרה לשעבר המתפקדים גם כשומרי ראש, כך מספר נהג לימוזינה המעדיף להישאר בעילום שם. "חלקם רוצים שהנהגים יישאו אקדחים", אומר הנהג, "כך הם מקבלים שוטר ונהג בחבילה אחת". מקום חנייה למכונית עולה כ-700 דולר בחודש.



מאמן כושר אישי הגובה 80 דולר לשיעור בן שעה, שלוש פעמים בשבוע, מגיע לעלות כוללת של 12 אלף דולר בשנה, והעבודה בחדר הכושר משתלמת כשצריך לעטות את מיטב המחלצות לגאלה חגיגית כלשהי. "אשה שהולכת למסיבות האלה", אומר דיוויד פטריק קולומביה, עורכו של "ניו יורק דיארי", "יכולה להוציא 10 אלף או 15 אלף דולר על שמלה. אם היא הולכת לשלושה או ארבעה אירועים גדולים בשנה, היא לא יכולה ללבוש את אותה השמלה". עלות כוללת של שלוש שמלות מעצבים: 35 אלף דולר.



לא לכל מנהל בנק יש ילדים בגיל בית הספר, אך בעבור אלה שיש להם, צאצאים יכולים להיות יקרים ביותר. בנוסף לתשלום שכר לימוד, "אי אפשר לעבור את בית הספר הפרטי בלי שיעורים פרטיים", אומרת סנדי בס, עורכת "פרייבט סקול אינסיידר", כתב עת המסקר בתי ספר פרטיים באזור העיר ניו יורק. שעה אחת של שיעור פרטי פעם בשבוע עולה 125 דולר, וזהו "המחיר הנמוך ביותר", לדברי בס. "המחיר יכול להגיע גם ל-150 או 175 דולר". מורים פרטיים המכינים תלמידים לבחינות ה-SAT גובים כ-250 דולר לשעה. עלות כוללת עבור 30 שבועות של שיעורים פרטיים רגילים: 3,750 דולר.



שליחת שני ילדים לבית ספר פרטי עולה 64 אלף דולר, ואומנת תוציא מכיס ההורים היגעים עוד 45 אלף דולר דולר. בס, שבעלה הוא רואה חשבון המטפל בלקוחות רבים מהעשירון העליון, אומרת שהיא עצמה מוציאה כ-425 דולר מדי עשרה ימים, בקניית מצרכים למשפחתה. עלות שנתית: כ-15 אלף דולר. רוצים עוד? חשבו על מסעדות, או ניקוי יבש. חליפה אחת מ"ברוקס בראדרס" עולה בסביבות 1,000 דולר, וכשאתה מנהל בנק, אסור לך להראות מרושל.



חישוב זה, המתעלם מעלויות כמו פנסיון לכלב כשהמשפחה נוסעת, מחנה קיץ לילדים, ספא ושאר טיפולים לטיפוחם של בני המשפחה האנושיים, תרומות לצדקה, והשוקולטה הקפואה המפורסמת במסעדת "סרנדיפיטי", מסתכם ב-790,750 דולר מדי שנה. הוצאות כאלה מצריכות משכורת של 1.6 מיליון דולר, פחות או יותר, לפני מס.



האם הכסף הזה יכול לקנות מנהל שאותו בעלי המניות יכבדו, אדם בעל שיעור קומה - תכונה שעלולה להיעלם ברגע שהמנהל הנכבד ייאלץ להצטופף בתוך קהל האנשים הזורם לתוך הרכבת הפרברית מניו ג'רזי בכל בוקר?



לדברי קנדיס בושנל, מחברת "סקס והעיר הגדולה" וספרים נוספים העוסקים בגינוני החברה הניו יורקית, הוא בוודאי לא ירגיש בנוח ברכבת הזו. "אנשים מבינים שאם הם רוצים להתקדם בתרבות התאגידית שבה הם נמצאים, הם יצטרכו להתמודד עם תופעות הלוואי של מה שמגדיר תרבות זו", היא מסבירה. "אז אם אתם שייכים לתרבות שבה בזבוז של כסף רב הוא סימן להצלחה, עליכם להשתלב בחברה". ואם תהיתם, שוקולטה קפואה ב"סרנדיפיטי" עולה 8.50 דולרים.



נשים במלכודת היוגה



שעת בוקר בניו יורק. המונים ממהרים לעבודה. פקקי תנועה, משאיות פורקות סחורה, צפירות. גם באיזורי המגורים היותר יוקרתיים של מנהטן יש המולה, אבל שונה לגמרי: נשים צעירות ממהרות לשיעור יוגה או למכון כושר, וחברותיהן גודשות את בתי הקפה.



רבות מנשים אלה הן בוגרות של האוניברסיטאות הנחשבות ביותר בארה"ב: הרווארד, ייל ובראון. הסיפורים שלהן דומים: אחרי הקולג' הן הגשימו חלומות והתחילו לעבוד בוול סטריט, בעריכת דין, ייעוץ ושאר מקצועות הצווארון הלבן. ואז נפל דבר בחייהן: התמזל מזלן והן התחתנו "טוב", עם בעל מבוסס שאותו הכירו באוניברסיטה, במקום העבודה או בחוגים החברתיים הנכונים.



ואז, כאשר נולד להן הילד הראשון, הן החליטו לנטוש את העבודה ולהיהפך לעקרות בית. ואולם למעשה מדובר בנסיכות מודרניות. קשה לבקר אשה שרוצה לגדל את ילדיה, אבל מסתבר שהאמהות האלה ממעטות לבלות עם הילדים. מצבן הכלכלי מאפשר להן לשכור לא רק מטפלת, אלא גם כוח עזר שידאג לכל צורכי משק הבית.



המטפלות הצמודות ישנות בבית במרבית ימי השבוע, ויש משפחות שבהן יש אומנת אישית לכל ילד. בנוסף, מגיל צעיר מאוד הילדים נשלחים לפעוטונים, מעונות וחוגים - כך שהאמהות שפרשו כדי להקדיש עצמן להורות, מגלות שיש להן המון זמן פנוי. הן מעבירות אותו במכוני יוגה והתעמלות, ולעתים לובשות את מיטב מחלצותיהן ומגיעות לאירועים מיוחדים כמו תערוכת כלבים במדיסון סקוור גארדן. ככל שהילדים גדלים - הן מגלות שיש להן עוד יותר זמן פנוי.



זהו אחד הסיפורים העצובים של המהפיכה הפמיניסטית. הרבה מהנשים האלה גדלו חדורות מוטיווציה להצליח, היו תלמידות מצטיינות בבית הספר התיכון והצליחו מכוח הישגיהן - ולפעמים גם בסיוע של אפלייה מתקנת - להתקבל לחשובות שבאוניברסיטאות. הן היו בדרך לצמרת בעולם העסקי, בעולם התאגידים או בשירות הציבורי - אבל אז הכירו את הבעל המצליח, הקימו משפחה והחליטו לחזור לתפקיד המסורתי של האשה.



חיים עם שפע של פנאי וכסף נראים מושלמים מבחוץ, אבל לא קל להיות נסיכה. עצוב לראות את הנשים האינטליגנטיות האלה שוקעות אל השעמום. זה נחמד לרדוף באופן אובססיווי אחרי הגזרה הנכונה, הבטן השטוחה, השמלה האופנתית, המגפיים הסקסיות והשיעור בפילאטיס. אבל אחרי זמן מה, גם הדברים האלה כבר לא מרגשים.



שיעור הנשים בשוק העבודה האמריקאי דווקא גדל והולך וה"ניו יורק טיימס" אף טען באחרונה כי אחוז הנשים העובדות עבר את אחוז הגברים. הסיבה לכך היא שכיום, כדי לפרנס משפחה, צריך שני אנשים עובדים. נשים באמריקה של היום לא יכולות להרשות לעצמן לשבת בבית. פרט לכך, במשבר הנוכחי נדמה שגברים מועדים יותר לפיטורים, מאחר ששיעורם בענפים הפיננסיים גבוה יותר מזה של הנשים.



מנגד, אותן נשים מבריקות שהצליחו להעפיל לשכבות העליונות או שביססו את מעמדן בצמרת, אלה שיכולות היו להגיע רחוק, חיות חיי בטלה תחת האצטלה של "עקרת בית". לא קל להיות נסיכה, וסביר להניח כי חלק מהן יודו כי טעו כאשר עזבו את שוק העבודה. העולם המקצועי שאליו היו קשורות מתקדם ומשתנה במהירות, בלי להמתין להן, והן נותרות מאחור.



חיים הנדוורקר | ניו יורק