ביי-טק

אייל, 8, ביקש ממני רשות להתחבר למסנג'ר. החדשות הטובות הן, כמובן, שהוא מצא לנכון לבקש את רשותי. החדשות הרעות הן שהוא ער לקיומו של כלי התקשורת המטריד הזה, בגילו הבלתי מופלג.



"למה אתה צריך מסנג'ר?" שאלתי את היורש (כפרה עליו, אני מקווה שהוא לא בונה תוכנית עסקית מפורטת מדי ליום שאחרי מותי. הירושה, חוששני, צפויה להיות צנועה להחפיר) והוא הטעים בביטחון של מי שיודע את מבוקשו, "כדי לדבר עם תומר ועם תמר". תומר הוא חברו לכיתה ושכן. ילד בכיתה ב'. תמר היא בת דודתו, ילדה בת 9. "אתה יכול לדבר עם תמר כשהיא באה לבקר או לצלצל אליה", הצעתי, "ואת תומר אתה רואה בכל יום בכיתה וכמעט בכל יום בשכונה. במה יועיל לך המסנג'ר הזה?"

בהיעדר כל מוטיווציה לדיאלוג פדגוגי עם טיפוס מאפיר ונוטה לטרחנות שכמותי, רקק "אמא הסכימה לי", והוסיף, "אני צריך שתעזור לי להתקין אותו". אמא הסכימה לו. מה תעשה - האם תשבור את הסמכות ההורית של אמא שלו או שתעמוד על דעתך ותחסום בגופך את חדירת תוכנת המסרים הארורה לעולמו הבתולי? כך או כך, תפסיד. כך או כך, תצא קירח. ובגילי, קרחת אינו דבר שמתלוצצים עליו בבית התלוי. ניחא. נלכה, אפוא, להתקין את המסנג'ר.



נחמד, הירהרתי לעצמי, אחרי שנה שבה אסרתי על עצמי כל שימוש בתוכנה - מטעמים של נדנוד בלתי פוסק ("אתה שם?"), בוז שהתחלתי רוחש לדיאלוג המבוסס על תקשורת אייקונים אינפנטילית במיוחד, אפילו עבור טיפוס מאותגר רגשית כמוני, ומנות הגונות של מיזנתרופיה בריאה - הנה המסנג'ר משתחל בחזרה אל חיי, והפעם מחלון מחשבו של בני.



את הימים הראשונים למפגש עם מפלצת התקשורת של Microsoft הקדיש אייל לעיצוב, בעיקר לעיצוב. טפטים למכביר, סקינים (מעטפת לחלון התוכנה), שכלול טכניקת השליטה שלו בהעלאת תמונות שלו ושל דמויות אחרות לתיבת הפרופיל ועיקר שכחתי: אייקונים. המון אייקונים. אייקון של כוכבים מנצנצים, אייקון של שלוש נקודות ורודות (מנצנצות), אייקון של גשם סמייליז' (מנצנצים) ואייקון של נצנצים.



ניחשתם נכון - את כולם שאל מתמר. כשהיא כותבת "אני" בשורת המסרים, מופיעה המלה בפונט כתב יד עגול ומעובה, צבוע בגוונים של בזוקה (ומנצנץ). כשהיא כותבת "ביי", היא תמיד מלווה את העניין בשמונה וריאציות שונות על נצנוץ. אני מניח שהדבר חינני בעיניה. אין בכוונתי לשפוט איש על טעמו בגופנים. אפשר שנוצץ הוא השחור החדש. מי יודע.



מכל מקום, לאחר שהשתלט על טכניקת התפעול של המכונה התחיל להתנסות בהתכתבות עצמה. מכיוון שמיומנות ההקלדה שלו עדיין אינה מיטבית, זכיתי לראות במו עיני את היווצרותה של אחת התופעות המרתקות של זמננו, היא החטא הקדמון של דור ה-ICQ: ההקלדה ללא פיסוק. מטעמים של קצרנות ומסיבות של חסכנות, כמו גם רצון לדלג אל המשך הדיאלוג מבלי להתעכב על היבטים טרחניים של צורה (כל מה שאינו נוצץ בהכרח אינו זהב) וסדר - התחיל הינוקא מקליד במרץ משפטים דוגמת "שולח משחק מגניב תורידי", וגם "מתי את הולכת לישון אני צריך בעוד חצי שעה", ו"איך מפעילים את מה ששלחת מגניב". ונענה ב"טוב ביי צריך ללכת לילה טוב מחר", ו"תלחץ קבל ואז זה יתחיל לפעול הצלחת".



"למה אתה לא רושם סימן שאלה בסוף שאלה?" שאלתי. "היא מבינה מה אני כותב", אמר. "איך היא מבינה מה אתה כותב? אני לא מבין מה אתה כותב!", התעניינתי מרה. מתוסכל בשל עלומי שעקפו אותי בסיבוב כמו מכונית פורמולה 1, בשל השיבה שהתחילה צובעת את צדעי אחושילינג ובשל הפער הדורי - שאינו נובע מהיעדר כושר לתקשר אלא הוא תוצאה של חוסר יכולת לתאר מציאות בלשון מומשגת משותפת.



"אני מבין מה היא כותבת והיא מבינה מה אני כותב", חרץ. ואמר בעצם: "הדרך שבה אתה מפרש את מושגי היסוד של הדיאלוג הכתוב שונים משלי. דרך התקשורת שלך עם הזולת באמצעות טקסט כתוב אינה טובה או נכונה יותר משלי, וגם אם היא תקנית יותר, אני מצפצף עליך ועל התקנות שלך ושל חבריך המשעממים". הוא, כמובן, צודק - החברים שלי הם קבוצת האנשים המשעממת ביותר שקובצה אי פעם יחד בנקודה כלשהי על הגלובוס.



לאחר זמן גיליתי שהשניים מקדישים פרק ממושך, לפחות מהנדמה סביר בעיניי, לטקס הפרידה. "בייייייייי", כותבת תמר. "ביייייייייי", משיב לה אייל. "טוב, בייייייייייי", משיבה על כך תמר. ואייל, "הי, בייייייייייי!!!!!". והיא, בשלה: "ביייייייי", הפעם בפונט שונה.



האינטראקציה הזאת נמשכת בין שישה לשבעה חילופי וריאציות על "ביי" ואז, כשנדמה שהיא מגיעה לכדי מיצוי, שולח לה אייל הזמנה להשתתף במשחק רשת והיא נענית בחפץ לב, רק כדי לכתוב שוב באמצע תהליך ההורדה של המשחק "בייייי" עם לבבות (מנצנצים). לבסוף נוטש אחד מהשניים את המסך לשם העניינים שבשמם פצח ב"ביי" מלכתחילה, ובן זוגו נותר מאחור, משגר עוד "בייייייייי" לאוויר ומשזה לא נענה, מפנים הלכה למעשה שכאן תמו שידורינו וגו' ומתפנה אף הוא לענייניו האחרים.



טקס זה יכול להתארך עד לכדי עשר דקות, ובפעמים מסוימות אף לצאת לאתנחתא ולהימשך בחלוף חצי שעה מאותה נקודה שבה הופסק, כאילו היה מדובר באתנחתא לצורך אתנחתא ולא בסוף פסוק. בעולם שבו אין צורך בפסיקים ואין שימוש לנקודות, מתערערים מושגי היסוד והזמן מתמתח ומתכווץ בגמישות בלתי מנומקת. ובעצם מדוע שיידרש נימוק? אני מבין אותה והיא מבינה אותי. וזה מה שחשוב.



קשה להעריך לאן יתגלגל העניין. אפשר שיסתכם בזה ושתוך כמה שבועות יאבד הילד את העניין בצעצוע הטכנולוגי החדש, בדומה לגורלם של צעצועים רבים אחרים שנקרו בדרכו. אפשר שהרפתקת המסנג'ר תהווה פתח למסע הגדול באמת, זה שמתחיל במשחקי סקינים ואייקונים ונגמר בצ'יטוט עם פסיכופתים באתרים שהכניסה אליהם לא מומלצת לאף ילד - בעצם, גם לא לאף מבוגר.



אין דרך של ממש להילחם בעניין. כלומר, אפשר לשבת בצמוד לילד בכל פעם שהוא מתיישב בסמוך למחשב ומתחבר לאינטרנט. אפשר לבדוק את היסטוריית הפעילות שלו באינטרנט בסוף כל יום ואפשר לנסות ולחסום לו את הכניסה לאתרים מסוכנים או בעלי תכנים מיניים. חוששני שניסיון זה יעיל כמו מאמץ לרוקן את הים בכפית. לא אפקטיווי במיוחד.



ייתכן שאפשר לנתק אותו מהאינטרנט ובאותה הזדמנות להוציא את הטלוויזיה מהבית. אני מכיר לפחות שני בתים שבהם עשו המבוגרים ניסיון לסוכך על הילד מפני העולם באמצעות מאמץ להעלמתו. אני יכול גם להעיד שהילדים משני הבתים האלה מתייצבים אצלנו, צופים בטלוויזיה וגולשים באינטרנט. בעוד לא יותר מדי שנים, כשיעמדו על דעתם, הם ימצאו דרך לצרוך את התקשורת שהם רוצים, באיזה אמצעי שיבחרו לעשות בו שימוש, מבלי שאף אחד מהמבוגרים יוכל לעשות עם זה שום דבר. זה קרב אבוד, מוטב לוותר אפילו על האנרגיה המיותרת הכרוכה בניהולו.



אפשר שהפתרון הוא חינוך, הסברה ודיאלוג. גם כאן, יש להודות, אני פסימי במקצת. כל מלה שמדיפה ריח של "חינוך" מייצרת עוינות אוטומטית אצל כל יצור עצמאי מחשבה ובעל נפש חופשית. ובינינו, בין ילד "מחונך" לילד בעל מחשבה עצמאית ונפש משוחררת, אני משער שמרבית ההורים יבחרו באופציה השנייה.



אפשר שהפתרון הוא להפסיק להיות פרנואיד ולבטוח בכושרו של הצאצא לקבל החלטות שקולות וטובות, ולא אחת גם לשמוח על הטעויות שהוא טועה תוך ידיעה שאלה ילמדו אותו את השיעורים הטובים ביותר. אפשר שצריך פשוט לייצר מינון משוקלל של כל הנזכר למעלה: דיאלוג, הסברה, חופש מידתי וקיצוץ במינון הפרנויה.



העניין המהותי הוא, והוא שהופך את הדילמה לבלתי פתירה, הוא שבעידן הטכנולוגי הנוכחי אין הבדל של ממש בין הורים לבניהם. בעת הזו בהיסטוריה - כולנו ילדים. תועים בחשיכה הגדולה של המופשט הטכנולוגי. לומדים ומתחנכים בכל יום מחדש. אבודים במציאות טמירה יותר מכושרנו לתפוס ולהכיל. נסמכים בעיקר על כושרנו לאינטואיציה, על האינסטינקטים הבריאים שלנו ועל מעט השכל הישר שבידינו. וזקוקים, כמו אחינו לאורך ההיסטוריה, לטיפה קטנה של מזל כדי לא להסתבך.



וקטנה לסיום



ואלברט איינשטיין אמר: "ברור למדי שכושרנו לטכנולוגיה עולה כיום על כושרנו לאנושיות".