>> לפני כחודש הוציא בג"ץ צו על תנאי, הדורש ממינהל מקרקעי ישראל לנמק תוך 60 יום מדוע מוטלות הגבלות על קבלת אזרחי המדינה ליישובים קהילתיים. הצו הוצא במסגרת עתירה שהגישו שתי משפחות שרצו לרכוש קרקעות בהרחבה הקהילתית של קיבוץ נאות מרדכי, אבל נענו בשלילה. לאור ההחלטה לא להקים יותר יישובים חדשים וחשיבותו של מינהל המקרקעין, העתירה מבטאת את השפעתה הרבה של הזירה הפוליטית על מדיניות התכנון בישראל.
הדיון על הקשיים שבהם נתקלים לעתים תושבים המבקשים להתקבל ליישוב קהילתי אינו חדש. כבר ב-2000, לאחר שבג"ץ הורה למדינה לאפשר לבני הזוג עאדל ואימאן קעדאן לרכוש אדמה ביישוב הקהילתי קציר (בג"ץ קציר), היה ברור שהיישובים הקהילתיים נהפכו עם השנים לקהילות סגורות (gated communities) ושנדרש שינוי יסודי בהליך הקבלה אליהם.
בדומה לפרוורים הלבנים בארצות הברית, גם היישובים הקהילתיים בישראל הם יישובים מבוססים שגרה בהם אוכלוסייה הומוגנית, ושקשה עד בלתי אפשרי למצוא בהם ייצוג למיעוטים כמו הומוסקסואלים וערבים.
הצו האחרון של בג"ץ יביא כנראה להפסקת השימוש במושג "סירוב על בסיס חוסר התאמה", לצורך נימוק אי קבלה ליישוב קהילתי. כיום, החלטה 1015 של המינהל מאפשרת לוועדות הקבלה ביישובים שמונים פחות מ-500 משפחות לקבוע לבדן מי יתקבל למגורים ביישוב - ומי לא.
עלייה מהירה על הקרקע
ההשפעה הרבה שיש למערכת הפוליטית על מדיניות התכנון בישראל באה לידי ביטוי בעיקר כשמדובר בפרויקט התיישבותי גדול, כמו הקמת המצפים בגליל בשנות ה-80 - הפרויקט ההתיישבותי הגדול ביותר בתחומי הקו הירוק.
הפרויקט שעליו הוחלט ב-1979 כלל הקמה של 52 יישובים, מהם 50 שקיימים עד היום ונכללים בהגדרה של יישובים קהילתיים. מטרתו של פרויקט המצפים היתה יצירת נקודות התיישבות יהודיות בגליל שישברו את רצף האוכלוסייה הערבי באזור, בהתבסס על התפישה שכך יישמרו אדמות המדינה.
במשך פחות מעשור הצליחו המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית והמינהל לבנייה כפרית של משרד השיכון לתכנן ולהקים את כל היישובים. ואולם, ההקמה של כמה מהם דרשה רכישה של קרקעות פרטיות מערבים, מה שלא תמיד התאפשר בשל החיפזון שבו הוקמו היישובים. העלייה המהירה על הקרקע יצרה מצבים אבסורדיים בכמה מהיישובים, כמו ריחוקה של שכונה חדשה מהשכונות הוותיקות בגלל הימצאותן של קרקעות פרטיות בתווך.
נעמה כץ בן ששון, בוגרת תוכנית המצטיינים בבית הספר למדיניות ציבורית של האוניברסיטה העברית בירושלים, ערכה בהנחייתו של פרופ' ערן פייתלסון מחקר שבחן את השפעתו של פרויקט המצפים על השיח התכנוני בישראל. כץ בן ששון מספרת על היישוב רקפת, שגם על שמו יש בג"ץ הנוגע לסירוב מכירת מגרש למשפחה ערבית. בלב היישוב נמצאות קרקעות פרטיות השייכות לערבים, שבעליהן מעוניינים להקים עליהן שכונת בנה-ביתך - אבל תושבי רקפת מתנגדים להקמתה.
המחקר של כץ בן ששון הוצג בכנס שבו נדונו מחקרים המבוצעים באמצעות המכון של קק"ל לחקר מדיניות קרקעית ושימושי קרקע. לפי כץ בן ששון, פרויקט המצפים שימש נקודת מפנה בשיח התכנוני המקומי, בעיקר בהקשר הסביבתי.
בימים שבהם פרויקט המצפים יצא לדרך היה ניתן לפזר 52 יישובים על ראשי הגבעות בגליל מבלי לבחון את ההשפעות הסביבתיות שיהיו לכך. כיום ברור גם לתומכים בהקמת הפרויקט, כי היה עדיף לאחד כמה מהיישובים ובכך להקטין את העומס על הסביבה.
"אם בודקים את ההבדלים בשיח התכנוני לפני ואחרי מפעל המצפים, ההבדלים הגדולים ביותר הם בשיח הסביבתי", אומרת כץ בן ששון. "אחרי מפעל המצפים, בשנות ה-90, נציגים של ארגוני הסביבה נהפכו לחברים בוועדות תכנון רבות והשיח הסביבתי נהפך למשמעותי יותר".
הדיון הסביבתי שהתפתח מאז מפעל המצפים רלוונטי במיוחד בכל הקשור להקמת יישובים חדשים בחבל לכיש בעבור מפוני גוש קטיף וחבל עזה. "ההתיישבות בחבל לכיש נתקלת בקשיים רבים, בניגוד להתיישבות הכפרית בגליל שהייתה יחסית קלה. הרשויות הכשירו את הקרקע מבחינה חוקית ותכנונית כדי לאפשר את הפרויקט, אבל שיקולי הסביבה הם כיום הבעיה העיקרית בקידום הפרויקט בלכיש", מדגישה כץ בן ששון.
בשנים שאחרי הקמת פרויקט המצפים החלו לדון בישראל בחשיבות ההשקעה במרכזים המטרופוליניים על חשבון ההתיישבות הכפרית, דיון ששיאו היה אישורה ב-2005 של תמ"א 35, שקבעה כי לא יוקמו יישובים חדשים וכי הדגש יושם על בנייה צמודת דופן ליישובים קיימים.
עם זאת, שיקולים לאומיים, גיאו-פוליטיים וביטחוניים עדיין מאפשרים להקים יישובים חדשים. היישוב מרשם בחבל לכיש, המיועד לאכלס 390 משפחות ממפוני חבל עזה, הוא אחד מהם.
הפרופ' אמריטוס לגיאוגרפיה ארנון סופר תומך בהקמת כמה מהיישובים בחבל לכיש, כחלק מההתמודדות עם הלחצים הנובעים מ"פלישת" בדווים מדרום הר חברון אל עבר חבל לכיש. "הלחצים מופנים לאזור הקרוב, באופן טבעי ולא פוליטי. הפלאח הערבי לא מבצע הצהרה פוליטית כשהוא מחפש לעצמו מקום לחיות", מסביר סופר.
סופר, המשמש ראש קתדרת חייקין לגיאו-אסטרטגיה, מרצה וראש המחלקה למחקר של המכללה לביטחון ובעל השפעה רבה במסדרונות הפוליטיים, אינו חושב שיש מקום להשוואה בין פרויקט המצפים לבין ההתיישבות החדשה בחבל לכיש. "הפרויקטים הללו לא דומים. אני לא חושב שקיימת תוכנית להקמת עשרות מצפים. יש תוכנית של משרד ראש הממשלה לעבות את היישובים בקו התפר. זה לא דומה למפעל המצפים, לפחות לא בתפישה של כיבוש השטח".
על הבעייתיות הנובעת מכך שהמדינה אינה מכבדת את החלטותיה להפסיק הקמה של יישובים חדשים, משיב סופר: "מדינת ישראל היא מדינת אין משילות. זו מדינה שלא מנוהלת, אלא מתנהלת. אבל מעבר לכך, תמ"א 35 נולדה בחטא. אריה שחר ז"ל ושמאי אסיף, ראש מינהל התכנון, הגו תוכנית שעלתה כטלאי על תמ"א 31. זו תוכנית שפועלת לטובת תל אביב, אבל היא בלתי ציונית".
סופר מגדיר את התוכנית בלתי ציונית בשל ראיית עולמו הגיאו-פוליטית והביטחונית - אותה תפישה שהביאה אותו ב-1975 לפנות לרענן וייס, ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, ולומר לו כי יש להקים התיישבות יהודית בגליל כדי למנוע איחוד של גושי ההתיישבות הערביים והפיכת האזור לאוטונומיה ערבית. לא ברור אם הצעתו של סופר היא זו שהביאה למימוש פרויקט המצפים, אבל ברור שהשיח התכנוני באותה תקופה מבטא את תפישת עולמו.
המונחים השתנו
כץ בן ששון מסבירה כי השיח השולט לפני הקמת המצפים היה שיח ציוני קלאסי של תפיסת חזקה בקרקע. "התוכניות שנכתבו ליישובים באותן השנים על ידי אושיות מרכזיות בסוכנות היהודית, אנשים שלא נחשבו ימין קיצוני, כללו הצדקות לאומיות - ולא טופוגרפיות או סביבתיות - לתכנון. כיום הדיון על איום טריטוריאלי אינו לגיטימי, והשינוי התרחש תוך כדי ההקמה של מפעל המצפים. זה עדיין קיים, אבל בצורה סמויה. כיום אומרים 'בואו לגור ליד אנשים כמוכם', אבל כבר לא אומרים 'לייהד את הגליל', כפי שהיה נהוג עד לא מזמן", מדגישה כץ בן ששון.
ואולם, כשמקשיבים לדבריו של סופר לא ברור אם השיח התכנוני אכן השתנה. סופר מאמין כי הביקורת על כך שהתפישה שלו מיושנת נובעת מחוסר הבנה של המצב שבו אנו חיים: "אני ציוני חושב והומניסטי. הדמוגרפיה הפלסטינית מעמידה אותנו מול אתגרים, ובמצב כזה צריך כל הזמן להתגונן - ולכן המלים הרכות האלה, כמו תמ"א ושיח, הן לא במקום".
תכנון בסביבה פוליטית
שני שילה, מאת שני שילה
20.2.2009 / 10:58