רשימת האשמים במשבר הנוכחי במשק המים ארוכה, והיא כוללת פוליטיקאים רבים. בישראל של היום, הש"ג כבר לא סובל כבעבר, ומי שמעוניין בפתרון המשבר צריך להפנות את דרישותיו לראש ממשלה הבא, או לשר האחראי, ולקוות שיהיה להם אכפת ממשק המים.
ובכל-זאת, כנראה שאותו פוליטיקאי מיוחל גם הפעם לא יגיע. משק המים במשבר כבר תקופה ארוכה, אבל הביטחון תמיד תופס מקום ראשון, שאולי נכונה טענת הציניקנים לגבי קוצר הראייה של הפוליטיקאים. האם אפסה כל תקווה?
כשאני מהרהר בשאלה זו אני נזכר בימי טרם היות הדמוקרטיה במערב, כשהעם ייחל להחלפת המלך הרע, או למות הפריץ וסבל בשקט. אז גם עלה הרעיון שאם אי אפשר להחליף את המלך, יש להנהיג שיטה בלי מלך.
את אותו הרעיון יש ליישם גם במשק המים. לאמור, שיטה שבה משק המים מנהל את עצמו במידת האפשר, ומשאיר למדינה רק את התחומים ההכרחיים ביותר.
אמבטיה בלי מלך
מחיר המים בישראל נקבע בצורה שרירותית ובלתי אחידה, בהתאם לגחמות פוליטיות ומידת הלחץ שקבוצות אינטרסים מפעילות. תחת זאת, אני מציע להעריך את מחיר המים על פי רמת המחסור.
המנגנון פשוט: עבור כל מקור מים שבידי המדינה, ובעיקר הכנרת והאקוויפרים, ייקבע מפלס עליון ומפלס תחתון. כל מי שירצה יוכל לשאוב מהם לפי מחיר אחיד לשואב. מחיר המים יעמוד ביחס הפוך למפלס המים, נקרא לו "מחיר גדוש".
המחיר הזה לא ישונה אלא בחוק, וערכו ייקבע כך שכאשר המאגר מלא, מחיר השאיבה ממנו יהיה בערך כמחיר המים הממוצע היום. כאשר המפלס ירד מתחת לאפס, השאיבה תופסק. המחיר יעודכן לעתים קרובות (אחת לשבוע למשל), לפי מצב המפלס, אך המחיר הגדוש, כאמור, לא ישונה.
לפני שאמשיך בפרוט המנגנון, אזכיר תכונה של היחס ההפוך במתמטיקה, שהיא זו שהופכת את המנגנון למשמעותי. כאשר המפלס מתקרב לאפס, מחיר המים שואף לאינסוף. יתרה מכך, ככל שהמפלס יורד, מחיר המים עולה בקצב גדול יותר.
קבוצות הלחץ יסכנו גם את המהלך הזה
כדי שהנוסחה תעבוד, יש להפריד בין חלוקת המים לבין השאיבה. אני מציע שכל מי שירצה יוכל להזרים מים למוביל הארצי או לתשתיות הולכה אחרות, בתנאי שהמים האלה יעמדו במדדי איכות רגילים.
עבור ההולכה ישלם המזרים עלות, שתיגזר מעלות תחזוקת המערכת. המים יגיעו ללקוח, ששילם עליהם מראש בהסכם עם הספק. רשויות מקומיות שימכרו מים לתושביהן תחויבנה בכך שתוספת המחיר לא תעלה על מחיר ההולכה, שייקבע באותה צורה כפי שייקבע עבור ההולכה הארצית.
כאשר מנגנון זה יופעל, יתרחשו במקביל שני תהליכים. הראשון יהיה ירידה בשימושים לא כדאיים ובבזבוז מים; והשני יהיה בנייה מהירה של תשתיות ייצור, ייבוא והשבה למים.
השימושים הלא הכדאיים יצומצמו מכיוון שעלות המים לא תצדיק את קיומם. גידולים עתירי מים ייזנחו לעומת אחרים. דוגמא לכך היא גידול בקר לעומת גידול חיטה, כשיעילות המים של החיטה, (כמות המים לקלוריה, או במקומות מסוימים כמות המים לגרם חלבון), גדולה לפחות בסדר גודל מזו של בקר, אין הצדקה לגדל בישראל בשר לסטייקים.
בתחום הביתי והעירוני המקום לחיסכון הוא רב כידוע, וככל שיעלה המחיר יגדל התמריץ לשיפור. בעיריות שבהן התשתית רעועה ודולפת, יגדל הלחץ הציבורי לחסוך בתקציב על ידי השקעה בתשתיות. באבן-יהודה, שהחליפה באמצע שנות התשעים חלק ניכר מתשתית המים, נחסך כך כסף רב מדי שנה. כך גם גינות ציבוריות יישקלו לעומת חלופות מרוצפות או אחרות בצורה שונה מהיום, ותכנון-נוף חסכני ייהפך לא רק לאופנתי אלא גם לכדאי.
שנית, התמריץ לספק מים שלא מהכנרת והאקוויפרים יגדל. אם היום מתקני התפלה נחשבים ללא כדאיים כלכלית בשל מחיר המים הגבוה, הרי שתחת המנגנון המוצע מחיר השאיבה מהכינרת במצבה הנוכחי יהיה גדול פי כמה ממחיר ההתפלה, או ההשבה, או ייבוא מים במיכליות.
היתרון של השיטה המוצעת הוא לא בפתרון בעיית הזמינות, אלא גם בכך שאפשר יהיה לחזות בביטחון רב יותר את מצב המים ולהיערך אליו. את גורמי הסיכון של שנה שחונה אפשר להעריך כבר היום, אך הנזק שבשנה כזו היה בלתי ניתן להערכה. חקלאי ששוקל אם לנטוע או לייבש, צריך לחזות בנוסף את האקלים הפוליטי - האם הלובי החקלאי מספיק חזק כדי שיעלו את המחירים למישהו אחר, או שהוא חלש ומכסות המים יקוצצו?
יוסף מלר הוא סטודנט לתואר שני בתחום האנרגיה הסולרית