חוות דעת: אברהם הירשזון היה זכאי לפנסיה של עד 3.5 מיליון שקל

מתחילת החודש שב וטוען שר האוצר לשעבר, ח"כ אברהם הירשזון, כי כל אגורה שלקח מהסתדרות העובדים הלאומית הגיעה לו. היום (שלישי) הוא הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב חוות דעת של הממונה לשעבר על השכר והסכמי העבודה במשרד האוצר בין 1991-1994 שתתמוך בטענתו. בחוות דעתו בוחן הממונה לשעבר, שלום גרניט, את הסדרי הפרישה שהיו מקובלים בסקטור הציבורי ובהסתדרות העובדים הכללית (להבדיל מהלאומית). בהתבסס עליהם הוא קובע כי הירשזון היה יכול לקבל עד כ-3.5 מיליון שקלים בתשלומי פנסיה או לחלופין עד כ-2 מיליון שקלים בפיצויי פיטורים. חוות הדעת הוגשה כחלק מפרשת ההגנה במשפטו של הירשזון, הנאשם בגניבה של כ-2.5 מיליון שקלים מכספי הסתדרות העובדים הלאומית.



ב-1996 נכנס לתוקף חוק שאסר על חברי כנסת לקבל משכורת נוספת. הירשזון הפסיק לקבל משכורת מהסתדרות העובדים הלאומית, אך המשיך לכהן כיו"ר שלה עד 2005. בשלב זה הוא קיבל פיצויי פיטורים של 100% בסך כ-680 אלף שקלים. הפרקליטות טוענת כי מרגע זה מוצו זכויות הפרישה שלו, וכל כסף שקיבל מהסתדרות העובדים הלאומית לאחר מכן הינו גנוב.



הירשזון טוען לעומת זאת, כי מאחר שהיה ברור כי בוותק שלו ובמעמדו מגיעים לו תנאי פרישה נוספים, הוא קיבל תשלומים חודשיים של 25 אלף שקלים במזומן על חשבון הסדר פרישה עתידי. לטענתו, מי שידעו על הסדר זה היו מנהל הכספים גדעון בן צור, שמת מאז והכחיש זאת בחקירה, ומנהל אגף הכספים, עובדיה כהן, שהכחיש זאת בבית המשפט.



לאחר פירוט תנאי הפרישה הנהוגים בסקטור הציבורי ובהסתדרות העובדים הכללית, וחישוב זכאותו של הירשזון על פיהם, קובע גרניט כי "הסבירות שמר הירשזון הסכים לקבל פיצויים בשיעור של 100% בלבד, וויתר על זכויות רבות נוספות המגיעות לו, בעיקר במסלול פנסיה תקציבית מוקדמת, לא נראית לי סבירה והגיונית".



גרניט מסביר כי הוראות הסתדרות העובדים הלאומית קבעו כי עובד ותיק שפרש לגמלאות היה רשאי לבחור בין קבלת פיצויי פיטורים לבין קבלת פנסיה תקציבית. בהתבסס על הסכם קיבוצי של הסתדרות העובדים הכללית מ-1995 (שלא חל על הסתדרות העובדים הלאומית, אך שימש את גרניט לשם השוואה) הוא קבע כי הירשזון היה יכול לקבל בין 1.4 ל-1.8 מיליון שקלים בפיצויי פיטורים ואפילו 2 מיליון שקלים אם היו ניתנים לו תנאי פרישה נוספים. זאת, משום שבהסכם הקיבוצי של ההסתדרות הכללית נקבע כי שיעור פיצויי הפיטורים לעובדים בוותק של יותר מ-23 שנים הוא 250%, והירשזון עבד בהתסדרות העובדים הלאומית 31 שנים.



אם היה בוחר במסלול הפנסיה התקציבית, גרניט קובע, כי היה יכול לקבל סכום מהוון של כ-3 מיליון שקלים. זאת, על פי חישוב של סך תשלומי הפנסיה שהיה מקבל במשך 26.5 שנים. אם היה מקבל גם מענקי פרישה מיוחדים, פיצויים וחודשי הסתגלות, כפי שלטענת הירשזון היה נהוג לתת לבכירים בהסתדרות העובדים הלאומית, היה מגיע הסכום ל-3.5 מיליון שקלים כמעט.



בהתבסס על חישובים אלה קובע גרניט כי "אין היגיון כלכלי לבחור בחלופה של פיצויים 100% במקום כל חלופה אחרת שעמדה לרשותו של מר הירשזון". השאלה היא האם שר האוצר לשעבר פעל בהיגיון כלכלי. כדי להתמודד עם הטענה שהירשזון בחר בחלופה זו מאחר שהיה זקוק בדחיפות לכסף בעבור בנו עופר, שהיה בחובות, קובע גרניט כי הוא היה יכול לעמוד על זכויותיו המלאות, ולשעבד את הקצבאות העתידיות שהגיעו לו כנגד הלוואה בבנק.