להלאים את הזומבים

אפשר להבין את נשיא ארה"ב ברק אובמה על כך שאינו רוצה שהמהלך המשמעותי הראשון שיזכרו לו הוא הלאמת הבנקים האמריקאיים. אבל כפי שהדברים נראים כרגע, הפתרון של הלאמה נראה כמו הדרך היחידה להציל את מערכת הבנקאות האמריקאית, ומה שעושה הממשל הוא רק לדחות את הקץ.



הנטייה של כלכלנים רבים וטובים להמליץ על הלאמה נראית קצת מתעתעת. מדובר הרי בחסידי השוק החופשי ולא בפעילים מרקסיסטים, אז מדוע כלכלנים כמו פול קרוגמן, נוריאל רוביני, אלן גרינספאן, דני צידון, ורד דר ואחרים ממליצים על הלאמה? קצת קשה אז מלאימים? קצת מפחיד אז שוברים את עקרונות השוק החופשי?

ובכן, ההלאמה המדוברת שונה מהלאמה נוסח המשטרים המרקסיסטיים שמאמינים שרכוש פרטי הוא בהכרח גזל של משאבים לאומיים, ושמוטב שיוחזקו על ידי המדינה. ההלאמה שבה מדובר נועדה להציל את הבנקאות האמריקאית והעולמית מקריסה, ואת המשק האמריקאי והעולמי ממיתון עמוק וממושך. זו הלאמה מתבקשת והכרחית, אם כי יש בה סכנות שעליהן נעמוד בהמשך.



במאזני הבנקים הגדולים יש נכסים רעילים, הלוואות בעייתיות, מוצרים פיננסיים והתחייבויות שמאיימים להביא לקריסתם, וכבר מוטטו את שוויים של בנקים כמו סיטי ובנק אוף אמריקה לשפל של שנים. השווי של הבנקים האלה יורד גם כי השמועות וההערכות על הלאמתם האפשרית מתחזקות, וגורמות לכך שמי שמחזיק במניותיהם זורק אותן לשוק מחשש שיאבדו מערכן ברגע שהבנק יולאם.



כל עוד הבנקים מחזיקים בנכסים בעייתים כאלה, אין להם יכולת ומצב רוח לספק הלוואות חדשות ולתפקד כבנקים שמסייעים לעסקים לשרוד ולצמוח. ניסיונות של הממשל הקודם וזה הנוכחי להעניק ערבויות וגם הזרמות הון לא עשו עד כה את העבודה, וההידרדרות נמשכת. ממשל אובמה מהסס לנקוט בצעד החריג של הלאמה ומנסה לדחות את הקץ במגוון דרכים. בסוף השבוע הוא הודיע כי יסייע לבנקים תחת בעלות פרטית, ובהמשך הכריז על כוונתו לבצע מבחן עמידות לבנקים, משמע לשרטט כמה תרחישים לגבי יכולת העמידות שלהם כדי לבחון את הפתרון הרצוי.



יש מגוון סיבות שמצדיקות את הלאמת הבנקים האמריקאים הגדולים, שקרוגמן מכנה אותם "זומבים". הראשונה היא השיתוק הנוכחי של מערכת הבנקאות והשווקים הפיננסיים, כל עוד הנכסים הרעילים מקשטים כל פינה במאזני הבנקים והונם העצמי נשחק בהתמדה, הבנקים לא יכולים לחדש את פעילות האשראי ולסייע למגזר העסקי. תפקידם כמתווך פיננסי לא מבוצע וכרגע הם צוואר בקבוק בדרך לשיקום הכלכלה האמריקאית.



הסיבה השנייה היא הצורך ברה-ארגון של המערכת הפיננסית. בשני העשורים האחרונים רכשו הבנקים מכל הבא ליד: חברות ביטוח, חברות ברוקרים, סוכנויות משכנתאות, בנקי השקעות וחברות פיננסיות שונות. התיאבון הזה עיוות את ניהול הסיכונים, את תמחור הסיכונים ואת הקצאת משאבי הניהול בקונגלומרטים הפיננסיים האלה. הדבר בא לידי ביטוי בין השאר בתסבוכת של חברת הביטוח AIG שקרסה בגלל חטיבה קטנה שפעלה בלונדון וסיבכה את החברה כולה. הלאמת הגופים הפיננסיים תאפשר לממשל להסדיר את פעילותם ולבנות את תחומי הפעילות שלהם מחדש, כדי למנוע משברים מסוג זה בעתיד.



הסיבה השלישית היא צדק ופוליטיקה. כן, צדק ופוליטיקה. משלמי המסים האמריקאים מממנים כעת מכיסם את פעולות ההצלה של הבנקים. בינתיים נשפכים מאות מיליארדי דולרים ואין פתרון באופק. אם רוצים להעמיק את הנגיסה בארנקם של משלמי המסים יש לתת להם גם תמריץ עתידי, שיבוא בעקבות ההתאוששות של הבנקים. פתרון צודק מחייב לתת סוכריה למי שמממן את פעולת ההצלה הזו.



ומדוע פוליטיקה? כי בסופו של דבר צריך למכור לציבור האמריקאי את הפתרונות האלה, וכל פתרון שמציל את הבנקים בלי שהציבור יקבל תמורה לכספו יכול לגרום להתקוממות ציבורית. באירלנד יצאו קרוב ל-100 אלף מפגינים לרחובות בעקבות מה שנתפש כהצלה של המערכת הפיננסית על חשבון הציבור.



בפתרון ההכרחי אך הלא מלבב של הלאמת בנקים טמונות שתי סכנות גדולות: הראשונה - אתה יודע איך זה מתחיל אבל לא איך זה נגמר. הלאמת בנקים משפרת בן לילה את מצבם של הבנקים המולאמים שנהנים מרגע זה ואילך מהגנה וערבות ממשלתית טוטאלית, אך בו ברגע גם מרעה את מצבם של הבנקים הפרטיים. חוסכים ומפקידים יעדיפו במצב כזה להפקיד כספים בבנקים שבבעלות הממשלה כי הם הכי בטוחים ומוגנים. זה עלול להכניס בנקים שנמצאים במצב סביר לבעיות קשות של משיכת כספים ובריחת לקוחות, ולחייב את הממשל להלאים גם אותם.



הסכנה השנייה נוגעת למנגנון הניהול של הבנקים בעידן של אחרי ההלאמה. אין ביטחון שהפוליטיקאים יתאפקו ולא ינסו לכוון את פעולות הבנק ולהיכנס לשיקולים העסקיים בשאלה למי לתת אשראי ולמי לא. כאן מומלץ לממשל האמריקאי לאמץ מודל שנוסה לפני 25 שנה בהצלחה במדינה מזרח-תיכונית קטנה, ישראל שמה, ולמסד מבנה שחוסם את מעורבות הפוליטיקאים בעסקי הבנקים. רק כך זה יכול להצליח.



אם הרעיון של הלאמת בנקים נבחן ברצינות בממשל האמריקאי, מומלץ לבן ברננקי, נגיד הבנק המרכזי של ארה"ב, להרים טלפון למרצה שלו לשעבר סטנלי פישר ולקבל ממנו סקירה מהירה על הלאמת הבנקים הישראליים באמצע שנות ה-80 בעקבות פרשת ויסות המניות הבנקאיות שהובילה לקריסתם. הוא יגלה כי במה שנוגע למערכות בנקאות, הלאמה היא לא מלה גסה, ואין בה כדי לשבור את כל תפישת השוק החופשי. היא בעיקר מלמדת על מערכות הבנקאות שלא יכולות להיחשב לעולם לעסקים פרטיים, כי הכלל כבר ידוע: בנק הוא עסק פרטי עד שהוא נקלע לצרות. מאותו רגע, הוא נהפך לעסק מאוד ציבורי.