הכהן הגדול

"ניסיתי דתות מכל מיני סוגים ומינים, אבל ניצנים של שמחת חיים המשיכו איכשהו לבצבץ למרות הכל". כך, בחיוך קטן, העיד השבוע ליאונרד כהן על עצמו מעל בימת "ביקון" בצומת ברודווי ו-74 מערב, 15 שנה לאחר שהופיע בניו יורק בפעם האחרונה.



יהודי לא צעיר הכהן, כבן 75 חורפים (ומדובר בחורפים מונטריאוליים - למתקדמים בלבד). עומד על במה מול אלפי ילדיו, נכדיו וניניו המוזיקליים, ובצניעות וביישנות על גבול הבתוליות סופג מאתנו הקהל אהבה אין סוף. והקהל כאילו מרגיש את שבריריותו של כהן, את ארעיותו אתנו כאן ואת החד-פעמיות של הכישרון שלו, ונותן לו עוד ועוד, אוהב אותו כמו לא מדובר בכהן מן המניין אלא במלאך שנפל לביקור זמני.

שלוש שעות קצרות מנשוא הוא עומד כבר על הבמה בחליפה אפורה ובכובע מעשה ג'נטלמן אירופי. מקפיד להעניק את כל תשומת הלב למוסיקאים שמקיפים אותו, ובעיקר לנו, לקהל. את הכובע יוריד בסיום כל שיר ויחווה קידה עמוקה עמוקה שלא תמיד אני בטוח שיצליח להתאושש ממנה. וכל הזמן חיוך חם, ואנושי, ומלא אופטימיות ואהבה - גם כשהוא מתבדח אתנו ועם עצמו על כמויות התרופות נוגדות הדיכאון שצרך עד היום.



לא תופעה חדשה היא - אהבה שקהל מעניק לפרפורמר. אבל כאן מדובר באדם מבוגר, ואצל הכהן קשה להימנע מהתחושה שהאהבה היא לא רק תודה עבור המלים והמוסיקה שהכהן שם בפינו, אלא גם אהבה לאיש עצמו.



ואיש אשכולות אמיתי הוא כהן. התחיל כמשורר ורכש לעצמו מוניטין מכובד בתחום בטרם נהפך לסופר, לצייר, וכמובן למוסיקאי שאותו רובנו מכירים היום. במשך כמעט 50 שנה של יצירה העניק לנו עושר של אמירות על החיים שמצליחות גם היום לדבר גם לאנשים שכהן היה יכול להיות (ועם כמות ההרפתקות המיניות המיוחסות לו אולי הוא אכן) סבא שלהם.



רואה נכוחה ונביא אמת היה מגיל צעיר, אבל תמיד ראה את הכל דרך סלחנות, השלמה וקבלה של המדע האנושי הכהני - מדע המצוקה. איש רק מעט שמח אבל משמח מאוד את שומעיו, תוהה ותועה בין דתות ואמונות שהדיון בהן מהווה חלק חשוב בעבודתו.



אגב, כהן אמנם הוסמך כנזיר זן, אך ממשיך לראות את עצמו בראש ובראשונה כיהודי: "אינני מחפש לעצמי דת חדשה, אני שמח עם זו הישנה שלי, היהדות". כך כהן: מחפש ומאבד אהבות חדשות וישנות, נאבק בנאמנויות ובגידות, בשנאה ובקנאה, מדייק תמיד במלותיו ומצליח להפיס את שומעיו וקוראיו בעזרת הומור וחוכמה מחויכת, שמסייעת לו להעביר גם את ביקורתו הנוקבת ביותר ברכות שלעולם אינה מעוררת את כעסנו. גם כשכהן נאבק במשך שנים ארוכות בדיכאונות, במחשבות אובדניות ובמשברים אישיים הוא לעולם מודע לעצמו, ותמיד צוחק - בראש ובראשונה על ליאונרד כהן.



לראות את כהן מופיע בניו יורק זה עניין קצת טעון. אף שהוא קנדי, ושר וכותב באנגלית, ולמרות שגר ויצר בניו יורק במשך שנים ארוכות, לכהן סיפור של אהבה-שנאה עם הקהל האמריקאי. כהן מעולם לא "עשה את זה" בארה"ב כפי שהצליח במדינות ותרבויות אחרות. צרפתים, ישראלים, בריטים, רוסים, פולנים, צ'רקסים ואוסטרלים - עבור כולם ליאונרד הוא הכהן הגדול, אבל צא ושאל ניו-יורקרים - גם יהודים - וחלקם כלל לא יידע מי הוא.



אולי זו הכנות שלו, חוסר הפוליטיקלי-קורקטנס, אולי הביקורת הברורה נגד התרבות האמריקאית, אולי סתם חברת תקליטים והפצה לא טובה - אבל כהן מגיע השבוע לניו יורק רק כתחנה כמעט אחרונה במסע הופעות עולמי שהתחיל באביב של השנה שעברה. כמי שראה אותו גם באחת ההופעות הראשונות שלו לפני כשנה מול קהל ביתי בקנדה, לא יכולתי שלא להרגיש שלקח לליאונרד זמן רב יותר להיפתח בפני הקהל האמריקאי.



אבל הקהל בניו יורק אהב אותו הרבה, וכהן נפתח גם נפתח. וגם כששר את השיר לפני האחרון ובחר לשיר את "דמוקרסי", שיר שבזמנו רמז שארה"ב כלל אינה דמוקרטיה, הקהל היה אתו, ומלות השיר (כדאי לקרוא) קיבלו משמעות חדשה ואופטימית באמריקה שלאחר ניצחון אובמה.



אבל נחזור להופעה. כהן ממשיך ושר בקול הבריטון-שנהפך-לבאס-עם-השנים הצרוד והשבור שלו, ומעיד על עצמו שוב בחיוך "לא היתה לי בחירה, נולדתי כוכב, לא היתה ברירה, באתי לעולם עם קול מוזהב". ואל הבמה מתרפקים קשישים עם דמעות בעיניים, ילדים ניו-יורקים שצורחים "ליאו" כאילו היה דה-קפריו, והמון ישראלים שהגיעו במיוחד, וכולם מצלמים, מקליטים, מנציחים ושומרים אותו ואת הרגע לעצמם. והוא, קשיש צנום וסגפן אבל עם פרצוף שמשתנה לחלוטין כשמפציע חיוך הליצן המוכר שלו. דמות מציור של טולוז לוטרק שממשיך ושר לנו את שיר ההספד שכתב לעצמו בעודו בחייו, Tower of song. אני כבר מתגעגע.



Now I bid you farewell, I don't know when I'll be back



They're moving us tomorrow to that tower down the track



But you'll be hearing from me baby, long after I'm gone



I'll be speaking to you sweetly



From a window in the tower of song



Yeah my friends are gone and my hair is grey



I ache in the places where I used to play



And I'm crazy for love but I'm not coming on



I'm just paying my rent every day



Oh in the tower of song