מה הלחץ?

איזו סחרחורת נפלה עלי באחרונה. אני מתעורר בבוקר וראשי מסובב. מתייצב במשרד והאדמה מתנדנדת תחתי. "תשתה משהו", אמרו לי. אז שתיתי. לא עבר. "תאכל משהו מתוק", יעצו לי, "מדובר בוודאי בירידת סוכר". אז אכלתי משהו מתוק. לא עבר. "תנוח", המתיקו באוזני, "אתה נראה תשוש. לך לישון מוקדם הלילה". אז נחתי. והלכתי לישון מוקדם. לא עבר.



"אתה יושב קרוב מדי למחשב", הבריקו רעיון. "תתרחק 30 ס"מ. המסך המרצד עושה אנשים חולים". אז התרחקתי מהמחשב. לא 30, כי אם 40 סנטים. לא עבר. "אולי תרכיב משקפיים?" יעצו, נואשים. הרכבתי משקפיים. לא עבר. "זה כנראה לחץ", ניתחה הסביבה. "אתה מצוי תחת המון לחץ בתקופה האחרונה. נסה להירגע ולהוריד מהלחץ". אז ניסיתי להירגע. והפחתתי מהלחץ. לא עבר.

"אתה עובד יותר מדי שעות", טענו. "גם כשאתה חוזר הביתה אתה חושב על העבודה, מתכתב עם אנשים בענייני עבודה, משוחח בטלפון בענייני עבודה. חביתוש, נהפכת לוורקוהוליק (תזכורת לעצמי: לשלוח לבוס את המאמר ולהקיף בעיגול את השורה הקודמת)".



וורקוהוליק - יא-ווא-לי, איזו מלה גדולה. מתחרזת עם אלכוהוליק. מתחרזת עם פתולוג'יק. מתחרזת עם קטסטרופיק. הקיצר, חביתוש, אתה מוכרח לצאת לחופש - אחרת תמצא את הקרקע מתנדנדת תחתיך בחדר מיון (הכרתי מישהו שהגיע פעם לחדר מיון באמצע הלילה עם תסמינים שחשב להיות התקף לב. בחור בן 32. "זה התקף חרדה", פטר אותו הרופא במלים מרגיעות. "אתה לא הולך למות הלילה - אבל אם תמשיך ככה, אולי יבואו לך מחשבות על התאבדות בעתיד". סיפור אמיתי), שלא נדע.



"אתה צריך לראות רופא", אמרו לי. "אתה צריך לשבת מול רופא. לספר לו שאתה סובל מסחרחורת מתמשכת, שאתה שותה, שאתה אוכל מתוק, שאתה לא יושב קרוב מדי למחשב ושאתה רגוע בריבוע. אתה צריך לבקש ממנו שישלח אותך לבדיקות דם. מי יודע, אולי חסר לך ברזל בדם? דודה שלנו סבלה ממחסור בברזל בדם. היא לקחה כדורי ברזל ועכשיו היא פטריק קים. אתה זוכר את פטריק קים, מכונת האהבה המסוקסת, סוכן ה-CIA ששיכלל את בעיטת המיו-גרי לדרגת אמנות?" אם אני זוכר את פטריק קים. אנשים, אני קראתי את "פטריק קים" עוד לפני שמישהו בישראל ידע למקם את קוריאה הדרומית על המפה! אם אני זוכר את פטריק קים.



התייצבתי אצל הרופא. "ד"ר", אמרתי, "אני סובל מסחרחורת מתמשכת. אני שותה, אוכל מתוק, אני יושב במרחק 40 ס"מ ממסך המחשב ואני רגוע כמו ירבוע. ד"ר, מה יש לי? ד"ר, אני רוצה שתשלח אותי לבדיקות דם ושתרשום לי כדורי ברזל. חוששני שאני סובל מחוסר ברזל בדם".



שלח אותי הרופא לבדיקות דם. דקרה אותי האחות בזרוע. יימח שמה, כאבה הדקירה. מסכנה - בסך הכל עשתה את עבודתה. חזרו תוצאות המעבדה: יש לי ברזל בדם. בכמויות מסחריות. למעשה, אני יכול לפתוח מסגרייה בפתח תקוה, לגלוון חתיכות מתכת לפיתוחים אמנותיים יפים ולעשות פרנסה נאה מכישרוני לברזל. לא, אני לא סובל ממחסור בברזל בדם. הסחרחורת לא עברה.



"אם כך", אמרתי להם, "אולי עלי לקרוא את הסימנים הזועקים לשמים ולקבל עלי את הדין". "איזה דין? אילו סימנים? ואיזו זעקה לשמים?" שאלו כולם. "אין צורך להיתמם, לגלגל עיניים, בשעה שהעניין ברור לכל: שעותי ספורות". פסקתי בגבורה. הם גירדו בראשם, מבולבלים במקצת. "שי, אל תדבר שטויות! אסור לפתוח פה לשטן (הוא לא רופא שיניים וגו')".



יפה מצדם, באמת. להיות חזקים כל כך בשעה קשה שכזאת לי ולמשפחתי. אדיבות אנושית היא תכונה נאצלת מאוד. "וכי מי מביניכם אינו מחזיק ביומן הזיכרונות האישי שלו את שמו של איזה קרוב משפחה או מכר רחוק, שמצא שדליפת הנזלת המואצת מנחיריו לא היתה סימן לצינון חורפי שבשגרה, כי אם אות לגידול ממאיר ממשפחת האל-חלד שהתייצב אתן מאחורי האונות שלו שתיהן?", העזתי לתרגם למלים את מבע האימה שקנה אחיזה בתוך אישוניהם של סובבי כשהביטו בי, מעשה יום-יום.



"כמה חביב מצדכם!", הצדעתי למיטיבי, "והרי נהיר לכל כי ?סחרחורת קלה' זו אינה אלא פרולוג מהולל למאבק ממושך, נטול רגעים של חסד, במחלה שראשיתה פעוט וסופה, אללי! אללה יוסתור, השם ירחם. אפשר אלצהיימר! הכרתי פעם אדון מבוגר שלקה במחלה נוראה זו. כשהגיעה הזוועה לשיאה כבר לא ידע להכיר בכך שהוא שרוי בפסגת הנורא מכל והיה משוכנע כי חיים אלה של חשכת תודעה וזיכרון ריק הם סבבה למדי.



"ואתם, בני נדבנים שכמותכם, מנסים להרחיק ממני את רגע ההכרה בעובדה היבשה, החותכת, שבקרוב אדרש לטיפול שניתן להעניק לחולים מסוגי רק באיזה בית חולים בבוסטון הרחוקה, בעלות של רבע מיליון דולר לפחות - שאותם תגייסו בוודאי עבורי בקמפיין התרמה כלל ארצי, שיכלול ראיונות סוחטי לב שלי בתוכניות בוקר וחשבון בנק שייפתח במיוחד עבורי בבנק ?המזרחי', מכל הבנקים בעולם!



"והרי מנוי וגמור שרק פסע קטן מפריד ביני לבין הצטרכות מיידית לבקיאות מופלגת בסל התרופות ושינון של תקנות משרד הבריאות וחברות הביטוח על פה. והרי אתם היודעים שאת 37 השנים היפות שלי (האמת? היה די דרעק בחלק לא קטן מהן) אני משאיר מאחורי, בעטייה של ?סחרחורת קלה'. אה, הגיהינום שאי אפשר לשאתו! לוואי והייתי מוכשר לכתיבה. אפשר והייתי סוחט את העניין לאיזו אוטוביוגרפיה סוחטת דמעות".



"אחת משתיים עליך לבחור", הם אמרו לי, "אשפוז בכפייה או מנוחה לאלתר. בן אדם, הרי אתה יוצא מדעתך!" הא! החולירעות, הצבועים, בני הבליעל. מתנסחים לי כמי ששאלו פרק מג'רום קיי ג'רום וכעת הם נושמים בלא מאמץ כאילו היו מצויים באיזה משט סתווי במימי התמזה, מדקלמים בהטעמה מליצית שורות משל וויליאם וודסוורת', משוכנעים בתמימותם היפה כי בכוחה של שירה טובה לשנות את העולם! הא! התמזה! האם אשוב לראות את התמזה? האם אשוב אי פעם לשוט על מימיה האפרפרים, כשרוח ערב לונדונית מדויקת תטייל על פני במגע שהוא ספק לטיפה ספק צליפה, ספק כאפה משולבת בלאטמה לפנים? הא! התמזה!



והרופא אמר, "אני רושם לך שלוש שעות שינה נוספות בכל לילה בשבוע הקרוב. תחזור אלי בשבוע הבא וספר לי איך היה". שבוע אחרי זה הייתי נורא עסוק, לא הייתי יכול לצאת מהמשרד. לא הלכתי לרופא ושכחתי לבטל. המזכירה שלו צילצלה לנזוף בי. לסיום שאלה, "ואיך הסחרחורת?"



ואני שאלתי, "איזו סחרחורת?" ונזכרתי, "אה, הסחרחורת. נגמר. עבר. שטויות. אין צורך לעשות דרמה מכל דבר. עודף דאגה, יקירתי", הרבצתי בה תורה, "זו המחלה הגדולה של האנושות במאה ה-21. תנוחי קצת. את נשמעת לי בעצמך טיפוס שדואג הרבה שלא לצורך. תמזה, חביבתי. כשאת מרגישה שהלחץ של החיים המודרניים מתחיל להכריע אותך אפיים, היזכרי בתמזה. זה עבד עבורי - אין סיבה שזה לא יעבוד גם עבורך. אלא אם כן, כמובן, את חולה במחלה חשוכת מרפא ואז מובן שלא יעזור לך דבר. מכל מקום, נסי להרבות באכילת סוכרים והתרחקי מצג המחשב. 30 ס"מ זה הרבה יותר מדי קרוב!"



וקטנה לסיום



וארנסט המינגוויי אמר: "אומץ הוא היכולת לשמור על סגנון גם תחת הלחץ הכבד ביותר".