צרות של לווים, דאגות של חוסכים

מאת סמי פרץ

גד זאבי בקשיים, חברות הכבלים בצרות, לכור פורסים חובות, והבנקים נאלצים להגדיל את ההפרשות לחובות מסופקים. בימים הקרובים יפרסמו הבנקים את התוצאות הכספיות לרבעון השלישי של 2001, שיציירו תמונת מצב עגומה לגבי מצבו של הסקטור העסקי. אלו אמנם צרות של עשירים, אבל הן מעלות תהיות גם אצל ציבור החוסכים.

א' הוא פנסיונר של אחת מחברות הטכנולוגיה הגדולות בישראל. לפני כמה חודשים פרש מעבודתו וקיבל לידיו חבילת פיצויים מכובדת, אותה מיהר להפקיד באפיקי השקעות שונים שהוצעו לו בסניף הבנק. במועד ההפקדה הוא התלבט בין חיסכון דולרי לחיסכון שקלי, ולהפקדה בקרנות נאמנות מסוגים שונים. אלו היו דאגותיו העיקרית אז. בחודשים האחרונים נוספו לו דאגות חדשות, על רקע שטף הפרסומים על מצבם המחמיר של הלווים הגדולים במשק. לא' ברור שהוא מממן את הפעילות העסקית במשק, ואם הלווים הגדולים בבעיה, זה צריך לעניין גם אותו.

בארה"ב וברוב מדינות אירופה, קיים מנגנון לביטוח פיקדונות בנקאיים. הבנקים נוהגים לשלם פרמיה מסוימת לאותו מנגנון, ותמורתו הם ולקוחותיהם זוכים להגנה ביטוחית. ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם המערבי, שבה כספי החוסכים בבנקים אינם מבוטחים. האלטרנטיווה הישראלית המקובלת לביטוח פיקדונות היא האמירה: "המדינה לא תיתן לבנקים ליפול". האומנם?

אם לשפוט על פי ניסיון העבר, נפילת בנקים ישראלים לא גרמה נזק למפקידים. הקריסה האחרונה היתה של בנק צפון אמריקה ב-85', ולקוחות הבנק קיבלו מבנק ישראל את כספם. פרשת הוויסות, שהיתה שונה, לימדה אף היא על רמת מחויבות ממשלתית גבוהה להגנה על ציבור המפקידים.

העובדה המבורכת ששנים רבות לא התמוטט בנק בישראל, מונעת למעשה העמדה למבחן של המחויבות הממשלתית לפיצוי מפקידים. מדי כמה שנים עולה בישראל הרעיון להקים רשות לביטוח פיקדונות, בדומה ל-Federal Deposit Insurance Corporation) FDIC) הפועלת בארה"ב. בשנה הקרובה אמורה מחלקת הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל לבחון את העניין במסגרת תוכנית העבודה שלה.

הצורך בהקמת מנגנון לביטוח פיקדונות מתעורר בעיקר בתקופות של קשיים במערכת הבנקאית, וגווע בתקופות של שגשוג. לדברי בכיר לשעבר בבנק ישראל, זו אחת הבעיות בהקמת מנגנון כזה: "כשהמצב טוב אומרים שלא צריך ביטוח פיקדונות, וכשהמצב לא טוב יש חשש שהקמת מנגנון כזה תיצור בהלה בציבור".

לדבריו, הבנקים הגדולים התנגדו במשך שנים להנהגת ביטוח פיקדונות בישראל, משום שזה היה נוטל מהם את היתרון שיש להם על פני הבנקים הקטנים. כיום נהנים הבנקים הגדולים מהעדפת המפקידים, משום שהם נתפשים כיציבים יותר. מרבית הלקוחות מוכנים להסתפק בריביות נמוכות מאלו שמציעים הבנקים הקטנים, כדי לזכות ביציבות. מקור ההנחה בדבר יציבות הבנקים הגדולים הוא בהכרה שהמדינה לא תיתן להם ליפול. המשמעות של התמוטטות בנק הפועלים או לאומי, שמחזיקים כל אחד בנתח של שליש מהשוק בישראל, היא הרת אסון לא רק למפקידים אלא למשק כולו.

סמנכ"ל באחד הבנקים הגדולים טוען כי דווקא לבנק ישראל אין אינטרס לקדם את הטיפול בעניין, משום שזה יפקיע ממנו סמכויות: "כיום המפקח על הבנקים קובע את רמת הסיכון שהבנק מוכן לקחת, ואם יהיה ביטוח פיקדונות, הבנקים יוכלו לתבוע להקל את הפיקוח עליהם. אף מפקח לא ירצה לוותר על סמכויות לטובת הרשות לביטוח פיקדונות".

בבנק ישראל דוחים את הטענה: "בנק ישראל לא חרד לסמכויותיו. בכל מדינה שבה פועל מוסד לביטוח פיקדונות יש גם מפקח על הבנקים. הרי שום מפקח לא יאשר לבנקים לקחת סיכונים מוגזמים כאשר קבלת הסיכונים מתבססת על פתרון שיינתן דרך ביטוח פיקדונות", אמר מקור בבנק.

ב-97' פירסמו שני חוקרים במחלקת הפיקוח על הבנקים, ריקי אליאס ובנצי שרייבר, נייר עמדה התומך בהקמת מנגנון של ביטוח פיקדונות בישראל. החוקרים ביקרו באותה עבודה את המצב הקיים בישראל, שבו קיים ביטוח פקדונות דה פקטו, שממומן מכספי משלם המסים, ומצאו בו שלושה חסרונות:

ראשית, מעורבות ממשלתית כזו אינה צודקת סוציאלית, משום שהנהנים במקרה של פשיטת רגל הם קומץ קטן של מפקידים. כלומר, אם בנק אחד מתמוטט, לקוחות שאר הבנקים נושאים בנטל הפיצוי. שנית, לבנקים יכול להיות תמריץ להעלאת רמת הסיכון בנצלם את העובדה שיש מעין ערבות ממשלתית. שלישית, ישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם המערבי ללא מערכת ביטוח פיקדונות פורמלית - עובדה שעשויה להקשות עליה להשתלב במערך התיווך הפיננסי הבינלאומי.

החוקרים ציינו כי העובדה שהבנקים בישראל מספקים שירותים אוניברסליים וקשורים זה בזה בקשרים ישירים או עקיפים, מגבירה את הסיכון של "אפקט הדומינו" - אפקט שבו משקיעים מבוהלים עלולים למשוך את כספם מהבנק ללא הבחנה, מצב העלול להביא לתגובת שרשרת ולקריסת המערכת הבנקאית.

אליאס ושרייבר הצביעו בעבודתם על כמה סיכונים אפשריים כתוצאה מהנהגת ביטוח פיקדונות, ובהם פגיעה באמון הציבור ביציבות במערכת הבנקאית; אפשרות שהבנקים יקטינו את מאמציהם להישמר מסיכונים; ומעבר מאסיווי של לקוחות מבנקים מסוכנים יותר למסוכנים פחות.

אחת המסקנות של החוקרים היא כי לנוכח האפשרות שהבנקים יגדילו את רמת הסיכון שהם נוטלים, יהיה צורך בהגברת מאמצי הפיקוח כדי לעקוב אחר שינויים בכיוון זה. וזו אולי הסיבה האמיתית לכך שהבנקים הגדולים בסופו של דבר לא יתמכו בהנהגת ביטוח פיקדונות. אבל מה שיקבע בסופו של דבר הוא המצב הכלכלי. ככל שמצב המשק יחמיר, כך תגדל החשיפה של הבנקים, וכנגזרת - גם של המדינה, ואז יגבר הלחץ של המפקידים. לא בטוח שתנאים כאלה יהיו אידיאליים להנהגת ביטוח פיקדונות.

הפסד של 26.5 מיליארד דולר בעשור

הרשות האמריקאית לביטוח פיקדונות (FDIC) מבטחת הפקדות עד לסכום של 100 אלף דולר לפיקדון תמורת פרמיה שמשלם הבנק. בשנות ה-80 גבתה הרשות פרמיה שנעה בין 0.23% ל-0.31% מכל פיקדון מבוטח, בהתאם לרמת הסיכון של הבנק. שנות ה-80 היו העשור השחור של מערכת הבנקאות האמריקאית, בעקבות המשבר בבנקים להלוואה וחיסכון. ב-90-'81' נרשמו הפסדים בסך 26