העיסוק הפתאומי והאינטנסיווי ב"עסקת חבילה", כאמצעי לניהול מדיניות כלכלית, החזיר את המשק לשנות השמונים - תקופה שחשבנו לתומנו שהתקדמנו ממנה. מסתבר שלא; בפועל, אנחנו חוזרים אליה.
אולם, אם אנחנו חוזרים לדפוסי מחשבה ופעילות שהיה נדמה שיצאו מהמחזור, כדאי באותה הזדמנות לחזור ולבחון את הבעיות הכלכליות שבעבר נחשבו למרכזיות עבור המשק הישראלי. בעיה אחת מסוג זה, של הפריון הנמוך המאפיין את המשק, הוצגה כאן במדור הקודם.
הפעם נכוון את הזרקור אל מי שנתפשה לאורך השנים כבעיה כרונית המגבילה מאוד את חופש הפעולה של הממשלה בניהול המדיניות הכלכלית: מאזן התשלומים. המצב "הטבעי" של המשק הישראלי הוא של עודף יבוא על פני יצוא - תוצאה של גירעון כרוני במאזן המסחרי, וממילא במאזן התשלומים.
הצורך להעלות מחדש את הנושא הזה נובע מפיצוץ בועת ההיי-טק. איך הדברים האלה קשורים? התשובה מחייבת אותנו לחזור לעובדות היסוד של המשק הישראלי, וגם להסביר כמה תופעות מפתיעות שאירעו בשנתיים האחרונות.
במשך שנים רבות חלמו פוליטיקאים - ואולי גם כמה כלכלנים - על השגת "עצמאות כלכלית". מונח מעומעם זה התפרש, מבחינה מעשית, בהגעה למצב שבו היצוא ישתווה ליבוא, כלומר שהגירעון המסחרי יתאפס. השגת עצמאות כלכלית במובן המלא, של הישענות על ייצור מקומי בלבד, מעולם לא היתה אופציה ריאלית עבור מדינת ישראל, בגלל מספר עובדות יסוד שאפיינו את המשק שלה:
א. המדינה נעדרת כמעט חומרי גלם בסיסיים (דוגמת נפט). עובדה כלכלית היא שלא כדאי לה לייצר חומרי גלם מיוצרים (דוגמת פלדה), בגלל חסרונות לגודל. כתוצאה מכך, חומרי גלם (כולל דלק) עדיין מהווים החלק הארי של יבוא הסחורות.
ב. אותו חיסרון לגודל יוצר גם תלות בנכסי השקעה (מכונות לייצור מוצרים אחרים) מיובאים. נראה אפילו שתלות זו עלתה באחרונה: בשנים 2000-1999, חלקן של ההשקעות במכונות וציוד מיבוא עלה מעל 70%, לעומת 65% בממוצע, קודם לכן.
ג. גם בתחום מוצרי צריכה, יש תלות ביבוא, ובייחוד של מוצרים בני קיימא; די לנקוב בדוגמא של מכוניות נוסעים, שהיוו שליש מסך הצריכה של מוצרים בני קיימא ב-2000-1999.
ד. הכדאיות היחסית היורדת בייצור מקומי של מוצרי צריכה אחרים (כגון מוצרי הלבשה) עשויה להגדיל את התלות ביבוא גם כאן.
הצורך בהגדלת היצוא
לאור עובדות חיים קשות אלו, החיפוש אחר עצמאות כלכלית התבטא בצורך להגדיל את היצוא, ושאיפה זו הפכה ליעד כלכלי מרכזי אצל כל ממשלות ישראל במשך עשרות שנים. תרשים 1, המודד עצמאות כלכלית כיחס בין היצוא לעומת היבוא (באחוזים), מראה שאכן הושגה התקדמות רבה, במהלך שלושה וחצי עשורים, בסגירת הפער בין היצוא והיבוא.
אולם מאמצע שנות ה-80, התקדמות זו נעצרה, ובמקומה התפתחה מגמה של דשדוש המלווה בעליות וירידות במדד בטווח שבין 65% ל-80%.
תנודות אלה קשורות למצב המשק: בתקופת צמיחה מהירה, כגון בשנות התשעים המוקדמות, הפער גדל - מפני שצמיחה כלכלית בישראל מגבירה את הביקושים ליבוא, וזה גדל מהר יותר מאשר היצוא.
בהקשר זה, כדאי לזכור כי מרבית המיתונים בהיסטוריה הכלכלית הישראלית התחילו כניסיון מכוון מצד הממשלה "לקרר" את המשק במטרה להפחית את הביקושים, ובכך לצמצם את היבוא. הפעם האחרונה שזה קרה היה ב-1996, לאחר שבשנים 1994-1995 צמח הגירעון למימדים מסוכנים. למעשה, כפי שניתן לראות בתרשים 2, כל התקופה בין 1990 ל-1995 מאופיינת ברמת גירעון גבוהה, במקביל למגמת עלייה חזקה בצמיחת הסקטור העסקי (להוציא רק שנת 1993, החריגה בשני הפרמטרים).
המיתון היזום הזה פעל כמתוכנן: הגירעון הצטמק במהירות במהלך השנים 1996-1998. בשנה שלאחר מכן הוא התרחב שוב משתי סיבות: ראשית, כתגובה לירידה החדה של השנתיים הקודמות, אבל בעיקר מפני שהצמיחה עצמה ביצעה תפנית חדה במהלך 1999 - מירידה ברבעון הראשון לקצב התרחבות מהיר בחצי השני של השנה.
עכשיו באה ההפתעה הראשונה. שנת 2000 היתה שנה של צמיחה מהירה במיוחד. לפי הכללים המקובלים של המשק הישראלי, הגירעון המסחרי היה צריך להתרחב בצורה ניכרת בשנה שכזו. בפועל הוא הצטמק.
אחר כך הגיעה ההפתעה השנייה: בסוף 2000, ולאורך 2001, המשק צונח לתוך מיתון חריף. שוב, לפי הכללים, הגירעון צריך להצטמק. בפועל, הוא מתרחב. משהו השתבש בתפקוד המשק.
האשמה בשיבוש הזה היא הכלכלה החדשה. השנים 1999-2001 מאופיינות בהתנפחות הבועה בענפי ההיי-טק, ולאחר מכן בפיצוצה. הודות לזינוק ביצוא של ענפי ההיי-טק, הגיע היחס בין היצוא ליבוא ליותר מ-80%, בפעם הראשונה בתולדות המדינה. בפועל, מרבית הצמיחה של 2000 נבעה מההיי-טק: היצוא גדל הרבה יותר מהר מהיבוא, וכך קרה שהגירעון הצטמק בשנה של צמיחה מהירה.
תופעה זו הציתה מחדש את החלום הישן: ההיי-טק, תחום שבו יש לישראל יתרון יחסי מובהק, הוא שיוביל אותנו לעצמאות כלכלית, קרי סגירת הגירעון המסחרי. אנחנו נהיה כמו טייוואן, סינגפור ונמרים כלכליים אחרים, בעלות עודף קבוע במאזן המסחרי שלהם.
אך החלום נמוג ביחד עם תופעת הכלכלה החדשה כולה. התשלום על השנה החריגה לטובה של 2000, הגיע בדמות שנה חריגה לרעה ב-2001: צמיחה שלילית בתוצר העסקי, יחד עם הרחבה (מוגבלת, בינתיים) בגירעון המסחרי.
לא רק שההיי-טק לא יצעיד אותנו במהירות ליעד הנכסף, אלא שהוא מדגיש את תלותנו במגמות העולמיות. עלייתו ונפילתו היו תהליכים שהונעו על ידי גורמים חיצוניים למשק הישראלי.
לכן נראה שהגיע הזמן לחזור ולשקול מדיניות מסורתית של עידוד היצוא. הכלים לכך ידועים, ובהם מערך המיסוי על יצוא ושער החליפין. בשנים האחרונות, שני הכלים האלה פועלים לדכא את היצוא ולעודד את היבוא. אבל קודם כל, דרושה ההכרה וההודאה שבעיית מאזן התשלומים חיה וקיימת, ומחייבת טיפול.
פנחס לנדאו הוא מנכ"ל משותף, עם יעקב פישר, של I-Biz, שירותי מידע עסקי בישראל בע"מ
חוזרים לחבילות
פנחס לנדאו
21.11.2001 / 11:22