פישר יעמיק את המשבר

נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, פירסם בצהריים (ג') את המלצות הבנק המרכזי למדיניות הממשלתית לטיפול במשבר הקפיטליסטי, אותן הוא הגיש מוקדם יותר לממשלה.

עיקרי התוכנית, לדברי פישר, "הן גידול בהשקעה בתשתיות, עידוד התעסוקה, זאת באמצעות גידול בגירעון, והקפאות שכר במגזר הציבורי".

בנוסף עדכן הנגיד את תחזית הצמיחה ב-2009 כלפי מטה למינוס 1.1%-1.5% לעומת תחזית קודמת של מינוס 0.2% – קרי: המשק נכנס למיתון עמוק וממושך.

עוד מעריכים בבנק ישראל, כי הצמיחה במגזר העסקי תהיה שלילית בשיעור חמור יותר, של כ-2.5%, וששיעור האבטלה יגיע לכמעט 8%, וכן היקף הייצוא יפחת ב-11%.

יש להקדים ולציין, שתכניתו של פרופ' פישר אינה מהפכנית ואינה באה כדי לשנות באופן מהותי את המדיניות הכלכלית והחברתית של הממשלה היוצאת, שניתן להגדירה כ"שב ואל תעשה", ושקרוב לוודאי תהיה גם המדיניות הכלכלית והחברתית של הממשלה הנכנסת.

בעבר, בשנת 1985, הציע פישר יחד עם עמית אמריקאי נוסף, תכנית שאכן שינתה את החברה והכלכלה בישראל, ועל כך בהמשך.

במסיבת העיתונאים שהתכנסה בצהרי היום, אמר הנגיד, כי בדרך כלל הוא אינו נותן עצות לממשלה באופן פומבי, "אבל כאן אנחנו בתקופה יוצאת מן הכלל".

לדבריו, שתי סיבות לצעדו זה: "ראשית, יש הרבה אי ודאות ואפילו דאגה בציבור לגבי המצב הכלכלי והדרכים לטיפול בו; שנית, אנחנו לפני הקמת הממשלה החדשה שתיכנס לתפקידה בעיצומו של המשבר, כך שעכשיו כדאי לתת עצה - בהנחת ההמלצות של בנק ישראל על השולחן".

עיקר ההמלצות הנגיד הן בשוק העבודה ואין זה מפתיע. הרי המגמה היא שהעובדים ישלמו את מחיר המשבר הכלכלי. אין בתכניתו של פישר ולו ברמז הגבלות שכר לבעלי השכר הגבוה, הלאמת מפעלים ותאגידים שאינם עומדים ביעדי תעסוקה או הזרמת כספים ליצירת מקומות עבודה בבעלות העובדים.

צעדים שננקטו כבר על ידי כמה ממשלות – בלחץ העובדים והאיגודים המקצועיים. פישר אינו צריך לחשוש מהאיגודים בישראל, הרי יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, מיהר לשבח את תכניתו. כפי שהוא מיהר להיפגש עם ראש הממשלה המיועד, בנימין נתניהו וכפי שהוא ממהר, בכל עת, להיפגש עם ראשי המעסיקים.

פישר מציע כמה צעדים, שצריכים לעמוד במרכז הפולמוס הציבורי, כגון: לשלול מן העובדים במגזר הציבורי את תוספות השכר להן הם זכאים במסגרת ההסכמים הקיבוצים או להחיל את תוכנית מס הכנסה שלילי בפריסה ארצית כבר השנה.

זאת, במקום המצב הקיים בו ההסדר חל רק על אזורי עדיפות לאומית והיישובים שנכללים בתוכנית ויסקונסין. במילים אחרות, פישר אינו מציע תוספת שכר לעובדים על חשבון המעסיק הפרטי או הציבורי.

הוא מציע תוספת מזערית לבעלי השכר הנמוך על חשבון תקציב המדינה. וזאת, רק לאחר שאזרח הביא עימו "אישור מסכנות" כדי לקבל את ההטבה המפוקפקת. כמו כן פישר ממליץ לקדם את הפריסה הארצית של תוכנית ויסקונסין הכושלת. בשפה מובנת לכל:

פישר מציע הפרטה מלאה של שירות התעסוקה הממלכתי הפועל שלא על בסיס רווח. תכנית ויסקונסין להפרטת שירות התעסוקה הוא דבר האחרון לו המובטלים והעובדים זקוקים. אבל הוא הדבר הראשון לו זקוקים קבלני כח עבודה, מאכערים למיניהם וכמובן - זכייני התכנית.

בנוסף ממליץ פישר להפעיל באופן נקודתי תוכנית חופשה ללא תשלום (חל"ת), במפעלים שנקלעו לקשיים זמניים באזורי הפריפריה במימון המדינה. הצעה זו כבר נמצאת בדיון בין האוצר, לביטוח הלאומי וארגוני המעסיקים וראשי ההסתדרות.

הכוונה היא לפגוע ברמת השכר של העובדים. הרי ברור לכל שעם קבלת התכנית, מעסיקים רבים ידרשו להיכלל את עובדיהם בתכנית ולהשיבם לעבודה ברמות שכר "תואמות משבר כלכלי", קרי: נמוכות יותר ממה שהיו קודם. הרי "אנו מצויים בעיצומו של משבר", נכון?

מבחינת העובדים רק שתי נקודות חיוביות בהצעת הנגיד: להעלות את משך הזכאות לדמי אבטלה ולקצר את תקופת העבודה המזכה למענק דמי אבטלה. לא יפה לחשוב תמיד בהקשרים קונספירטיביים, אבל נדמה שהצעה זו באה לתת מענה לסוגית העובדים הנאבקים עתה על מקום עבודתם (ע"ע "עוף העמק" ו"פרי גליל") כדי לא יגלו נחישות גדולה כל כך במערכה.

העובדים נאבקים בנחישות על מקום עבודתם כאשר הם יודעים ששכר מינימום הוא המקסימום. אם יודעים שניתן "לסחוב" עוד כמה חודשים בדמי אבטלה ובמזל (וצריך הרבה מזל!) למצוא עבודה בשכר גבוה יותר מהקודמת – אז, ייתכן והמאבק יהיה פחות נחוש.

ישנן, כמובן, המלצות נוספות, קוסמטיות בעיקרן – כגון לשקם את מרכזי ערי התיירות. אבל עיקר התכנית היא הטיפול בעובדים. והתוצאה של התכנית תהיה, שכר עבודה נמוך יותר ויותר מפוטרים שיקבלו דמי אבטלה באמצעות "תכנית ויסקונסין" המופרטת שיעדה הלא-מוצהר: שלילת הזכאות לדמי אבטלה.

כך, שכותרת המאמר אינה שגויה: הנגיד מציע להעמיק את המשבר ולאו דווקא לחסלו. כדי להתגבר על המשבר הנגיד אמור היה להציע תכנית שונה לחלוטין: תוספות שכר לעובדים ברמות השכר הנמוכות (כמחצית העובדים בישראל!), הגדלת דמי האבטלה והצבתם לרמה שהייתה המקובלת לפני עשור, ביטול תכנית ויסקונסין וחיזוק שירות התעסוקה הממלכתי והעברת אותם הכספים שיועדו ל"מס הכנסה שלילי" להקמת מקומות עבודה בפריפריה בבעלות העובדים.

אבל את החשוב מכל הנגיד "שכח": בעת משבר יש לקדם מדיניות של שלום צודק, הכוללת הפסקת המלחמה והכיבוש, פירוק ההתנחלויות וחתימת הסכמי שלום עם סוריה ועם כל הפלגים הפלסטינים. שם קבורים רבבות מיליארדי שקלים שהחברה הישראלית כה זקוקה להם בעת משבר.

לא ברור, האם כל המלצות פישר יתקבלו על ידי הממשלה הימנית החדשה. תוספת משמעותית בדמי אבטלה, למשל, סביר להניח שתהיה המלצה שתישאר על הנייר. אבל פישר הופך לאחת הדמויות המעצבות של החברה והכלכלה בישראל.

כבר באמצע 1985 הובילו מי שהיו אז ראש הממשלה והיום נשיא מדינת ישראל, שמעון פרס ושר האוצר המנוח, יצחק מודעי, מהלך כלכלי וחברתי חסר תקדים, שזכה לכינוי "תוכנית הייצוב". במרץ 1985 הגיעו לארץ שני יועצים כלכליים של מי שהיה אז שר החוץ האמריקני, ג'ורג' שולץ. השניים היו פרופ' הרברט סטיין ומיודענו פישר, בעבר הרחוק מתמחה בבנק ישראל, שהיה לפרופסור ידוע לכלכלה.

פישר וסטיין האמריקאים שהו בארץ מספר ימים ובסיום הביקור הם פרסמו דף עמדה קצר, שנודע בשם "מסמך עשר הנקודות של הרב (סטיין)" ואשר קרא לישראל לבצע שורה של צעדים כלכליים מרחיקי לכת. בסופו של דבר שימש המסמך בסיס לתוכנית הכלכלית הגדולה, שהופעלה, כאמור, שלושה חודשים מאוחר יותר.

לאחר הפעלת תוכנית הייצוב, הועלתה טענה כי המסמך האמריקאי כביכול חובר למעשה בלשכתו של מנכ"ל האוצר לשעבר, ד"ר עמנואל שרון, ובהשראה ישראלית מלאה. אבל בינואר 2001, נערך בניו-אורלינס (לואיזיאנה) ערב לזכרו של הרברט סטיין, שנפטר בשנת 1999.

בנאום שנשא באותו ערב, הקדיש פישר קטע ארוך למעורבות של סטיין ושלו בכלכלה הישראלית. אגב כך גילה אז פישר מה באמת שכנע את ממשלת ישראל לאשר את התוכנית הכלכלית של 1985, שהייתה כרוכה בוויתורים כלכליים וחברתיים כבדים במיוחד – כולל אימוץ מדיניות הפרטה נרחבת ופגיעה עמוקה במדיניות הרווחה.

בתמורה לביצוע התוכנית, הבטיחה ממשלת ארה"ב לישראל סיוע כלכלי מיוחד, בהיקף של 1.5 מיליארד דולר. המקל של ההפרטה והפגיעה ברווחת אזרחי ישראל תמורת הגזר של הסיוע הכלכלי. ההבדל בין אז לבין היום הוא שכעת ארה"ב זקוקה לכל גרוש כדי לממן את המשבר מבית, שהיה למשבר עולמי. כך, שבתום עשרות השנים נותר רק המקל והלך הגזר.

* ד"ר אפרים דוידי הוא המנהל האקדמי של המכללה החברתית-כלכלית: www.sea.org.il