שנה לקריסת בר סטרנס: וול סטריט עדיין לא מודה באשמה

ניו יורק טיימס



>> שנה עברה מאז קריסת בר סטרנס - אירוע שגרר את התמוטטות וול סטריט, והגיע הזמן להפריך כמה מהמיתוסים שהפיצו בכירים רבים בוול סטריט על מה שבדיוק קרה ומדוע. הסיפורים, שלרוב מסבירים כיצד החברות של בכירים אלה היו קורבן של "צונמי של פעם-בחיים" שבלתי אפשרי היה למנוע, לא רק פוגעים באינטליגנציה הקולקטיווית שלנו, אלא גם לא מסייעים להשבת האמון במערכת הבנקאות שבכירים אלה סייעו להרוס.

כך למשל, המיתוס שאלן שוורץ, לשעבר מנכ"ל בר סטרנס, הנחית על ועדת הבנקאות של הסנאט באפריל 2008, כשנשאל מה יכול היה לעשות אחרת. "אני מבטיח לכם שחשבתי רבות על העניין", אמר, "ופשוט לא הצלחתי לחשוב על שום דבר שהיה משנה במצב בו היינו". ג'ימי קיין, קודמו של שוורץ בתפקיד, לא היה צריך להעיד בקונגרס. אך הוא אמר, בצניעות נדירה, כי לפני שהתפטר "היתה תקופה שבה לא ראיתי את האור בקצה המנהרה. פשוט לא הייתי טוב מספיק כדי לדעת מה יקרה".



לעומתו, ריצ'רד פולד, לשעבר מנכ"ל ליהמן ברדרס למשך שנים רבות, נקט עמדה דומה לזו של שוורץ באוקטובר האחרון, כשאמר לקונגרס: "כל לילה אני מתעורר וחושב מה הייתי יכול לעשות אחרת? מה הייתי יכול לומר? מה הייתי צריך לעשות? ותמיד אני חוזר לנקודה הזו: את ההחלטות קיבלתי על סמך המידע שהיה לי באותו הזמן".



הארווי מילר, עורך הדין המייצג את מה שנותר מליהמן לאחר פירוקו, עובד קשה כדי לטהר את שמו של פולד. במכתב תגובה למפקח על הבנקים של מדינת ניו יורק, שהצטרף לתביעה ייצוגית נגד החברה, כתב כי "ליהמן היה קורבן לצונמי פיננסי שלא היתה לו כל שליטה בו".



החברות קרסו כמו מגדל קלפים



האם ייתכן כי בכירים ותיקים כמו קיין, שוורץ ופולד - שהשתכרו בשנה 128 מיליון דולר, 117 מיליון דולר ו-350 מיליון דולר, בהתאמה (לפי הערכות), בחמש השנים שלפני קריסת הבנקים שלהם - קיבלו סכום שכזה אך לא היה להם מושג לאיזה סיכון חשפו את החברות שלהם?



למעשה, אף כי בחרו שלא להודות בכך, רבים מהבנקאים, כמו גם סטנלי אוניל, לשעבר מנכ"ל מריל לינץ', אשר זכה למצנח זהב של 161.5 מיליון דולר כשהודח בסוף 2007, קיבלו החלטות על גבי החלטות שהפכו את החברות שלהם למגדל קלפים.



למשל, אף שלקיין היו הזדמנויות רבות לצמצם את חשיפת בר סטרנס לתחום האג"ח, הוא לא עשה זאת. החברה צימצמה את ההשקעה בתחום ניהול הנכסים, הברוקראז' ובנקאות ההשקעות, שהיו פחות רווחיים, אך היו מאפשרים לבר סטרנס לפזר סיכונים. הוא אף ויתר על הזמנות לגיוון, כמו רכישות בית הסליקה פרשינג או חברת ניהול הכספים נויברגר ברמן, מכיוון ש"רכישות לא היו הצד החזק שלי", כפי שאמר לי. סגניו התייאשו לבסוף מהניסיונות לשכנעו לגוון אחזקות החברה.



קיין מעולם לא שקל ברצינות להגדיל את הונו של הבנק, שכיום אנו יודעים שהיה קטן להחריד, והוא גם לא שקל למכור או למזג את הבנק. הוא העדיף לגרור את בר סטרנס עמוק יותר לתחום הנפקת ומכירת אג"ח מגובות משכנתאות, ולתחום קרנות הגידור.



מדוע? מכיוון שקיין, כמו שוורץ, קיבל שכר על הגדלת התשואה על ההון של הבנק - מונח שמשמש את וול סטריט להגדרת כמות הכסף שניתן להרוויח באמצעות ההון המינימלי האפשרי. הוראה זו עודדה את קיין להפוך את החברה לרווחית ככל האפשר, אך מבלי לגייס כספים או להנפיק מניות - מה שהיה מדלל את אחזקות בעלי המניות, מקטין את התשואה על ההון, וגם את הבונוסים של קיין וסגניו.



כשמסתכלים על זה כך, לא מפתיע שכשבר סטרנס נקלע לצרות עם התמוטטות שתי קרנות גידור שלו ביוני 2007, קיין בחר שלא לגייס הון חדש, על אף שהיה יכול לעשות זאת באותה עת. וכך נשאר המאזן של בר סטרנס עמוס בנכסים מסוכנים להפליא שהחברה מינפה עד צוואר באמצעות הלוואות יומיות זולות. מי שהלווה לה את הכסף יכול להחליט מדי יום ביומו אם להמשיך להעניק אשראי או לסגור את הברז ללווה.



אפילו גולדמן סאקס לא יצא צדיק



בליהמן ברדרס העובדות והנסיבות היו שונות מעט מאשר בבר סטרנס. למשל, לאחר שקיין ויתר על חברת ההשקעות נויברגר ברמן, ליהמן ברדרס רכש אותו. ליהמן בנה גם חטיבת בנקאות השקעות גדולה יותר משל בר בחלוף השנים. עם זאת, התוצאה היתה דומה.



כמו קיין, פולד ביצע הימורים ענקיים ומסוכנים על יצירה ומכירה של אג"ח מגובות משכנתאות ועל רכישות ממונפות מאוד של נדל"ן מסחרי. חמישה ימים לפני שהחברה קרסה, הציע פולד להעביר לחברה נפרדת נכסים מסוכנים כאלה, בשווי 30 מיליארד דולר. אך השווקים שנאו את הרעיון שלו, והצניחה אל פשיטת הרגל החלה.



אפילו גולדמן סאקס, שיצא מהמשבר הזה טוב יותר מכל פירמה גדולה בוול סטריט, לא יצא צדיק. החברה ביצעה חיתום לאג"ח מגובות משכנתאות מסחריות בהיקף של 100 מיליארד דולר, לפני שיצאה מהמשחק ב-2006, ואז גרפה רווח אדיר בשורטים על אותם ני"ע עצמם. גולדמן פשוט היה בר מזל.



בקיץ 2007 החלו לעלות ספקות לגבי אג"ח המגובות משכנתאות. המלווים החלו לסגור את ברז האשראי, ובתי ההשקעות נקלעו למצוקת מזומנים. האמון בהם אבד וכל הלקוחות רצו לקבל את כספם בו זמנית. בר סטרנס, ליהמן ומריל לינץ' עשו כולם את הטעות הקלאסית - הם לקחו הלוואות קצרות טווח והלוו לטווח ארוך. וזה, כפי שאמר לי בכיר בבר סטרנס, היה סוף פסוק.



חברות קטנות העיפו מבט בני"ע המסוכנים - והחליטו לוותר



האם בכירי וול סטריט היו יכולים לקבל החלטות טובות ופחות מסוכנות? כמובן שכן. אם היתה להם מוטיווציה מלבד חמדנות טהורה. חברות קטנות רבות, כולל אוורקור, גרינהיל ולזאר, העיפו מבט אחד בני"ע המסוכנים והחליטו לוותר. בשנות ה-90, כשעבדתי בלזאר, אנשים ניסו לשכנע את מנהלי הבנק - אנדרה מאייר, מישל דויד וייל ופליקס רוהתין - שהם צריכים להתרחב לתחומים מסוכנים יותר כדי לעמוד בקצב של הפירמות הגדולות. התשובה היתה "לאו" נחרץ.



אז מספיק כבר עם הפארסה של בכירי וול סטריט שמעמידים פנים שלא ידעו מה באמת קרה ולמה. הם ידעו בדיוק מדוע הבנקים שלהם קרסו, או נשארו בחיים רק בזכות טיפול נמרץ במימון משלמי המסים. לפחות אחד מהם - ג'ון מאק, מנכ"ל מורגן סטנלי - מוכן להודות בכך. הוא עבר התגלות דתית כלשהי לאחר שכמעט הגיע למוות קליני עסקי.



"האירועים של החודשים האחרונים עירערו את היסודות של המערכת הפיננסית הגלובלית", אמר מאק לקונגרס בפברואר. "והם הבהירו לנו היטב את הצורך בשינוי יסודי של המערכת. במורגן, הורדנו את המינוף, הגברנו את השקיפות, הקטנו את רמת הסיכון ושינינו את שיטת השכר. לא עשינו הכל בצורה נכונה. רחוק מכך. ושלא תהיה טעות: בתור ראש הפירמה, אני לוקח אחריות על ביצועינו".



זו התחלה טובה. ואולם האמון לא יושב למערכת הבנקאות - ולא תהיה תקווה להתאוששות כלכלית - עד שוול סטריט לא תתוודה על חטאיה. אם הבכירים שאחראים למה שקרה לא יודו באשמה מרצונם, אולי נצטרך להקים ועדה עם סמכויות לצווי הבאה, בדומה לוועדת החקירה של אירועי ספטמבר 2001, כדי להזריק מעט סם אמת לוורידיהם.



הכותב הוא מחבר הספר "House of Cards: A Tale of Hubris and Wretched Excess on Wall Street"