>> מדובר במלחמת עצבים: מי יישבר ראשון? האם שר האוצר החדש - או הטייקונים, הבנקאים ובעלי חברות הביטוח, המפחידים אותנו באיומים לקריסה של מאות עסקים ולאבטלה עמוקה, ולכן דורשים מהממשלה מורטוריום על חובותיהם.
זוהר גושן, יו"ר רשות ניירות ערך, אומר שהמדינה צריכה לספק ערבות בשיעור של 80% להנפקות חדשות של אג"ח. הנגיד סטנלי פישר תומך בכך. יאיר המבורגר, יו"ר חברת הביטוח הראל, אומר שיש לחוקק חוק מיוחד שידחה את הפירעונות של האג"ח הקונצרניות. שי טלמון, מנכ"ל כלל ביטוח, תומך בכך. אליעזר פישמן מוכן להוסיף 1% ריבית אם פדיון האג"ח יידחה בשנתיים. אלי יונס, מנכ"ל מזרחי טפחות, רוצה שהמדינה תרכוש בעצמה אג"ח קונצרניות, והוא גם ממליץ שתיתן ערבות מדינה לפרויקטים של תשתיות "בנוסח שנות ה-70". דני דנקנר, יו"ר הפועלים, חסר סבלנות. הוא רוצה שהממשלה תעשה כבר משהו - ומהר.
המטרה של כולם דומה: להשאיר את הנכסים בידיהם, להשאיר את הרווחים בידיהם - ולהטיל את נטל ההבראה על כתפי משלם המסים. שאנחנו נשלם על השגיאות שלהם. שאנחנו נממן את ההשקעות הכושלות שלהם בנדל"ן ברחבי תבל.
הם מפחידים אותנו בטענה שהחברות יתמוטטו אם לא יאפשרו להן דחיות וערבויות - אבל זה רחוק מהמציאות. חברה שיש לה רווח תפעולי, יש לה גם זכות קיום. חברה כזאת לא תיעלם אם לא תוכל להחזיר את החוב הגדול שנטלה. פשיטת רגל אין פירושה סגירת העסק או פיטורי העובדים.
כשחברה פושטת רגל עקב אי יכולת לשרת את חובה, בעלי ההון המחזיקים במניותיה מאבדים את כל השקעתם, ובעלי החוב נוטלים את הניהול (מזה חוששים הטייקונים). בעלי החוב מוצאים משקיע חדש שמעוניין לרכוש את החברה ומגיעים אתו להסדר. הוא משלם סכום מסוים, והם מוותרים על חלק נכבד מחובם (ומזה חוששים הבנקים וחברות הביטוח). החברה ממשיכה לפעול. היא יוצאת לדרך חדשה עם חוב נמוך והון חדש.
כלומר, אין סכנה שדלק, אפריקה ישראל או החברה הכלכלית לירושלים ייעלמו. יש "סכנה" שהבעלים שלהם יתחלפו, וכבר לא יהיו יצחק תשובה, לב לבייב ואליעזר פישמן. אבל מה רע בהחלפת הבעלות? אולי הבעלים החדשים יהיו זהירים יותר והרפתקניים פחות?
הטייקונים ובעלי החברות אינם צריכים לדרוש ערבויות ודחיות. הם יכולים לגייס הון חדש, וכך לדלל את חלקם בחברה. הם יכולים להכניס שותפים חדשים, וכך להוריד את המינוף הפיננסי. הם יכולים למכור חלק מנכסיהם, ובכסף שיתקבל להחזיר חובות.
אבל הם לא רוצים לוותר על כלום. הם רוצים להמשיך להיות הטייקונים הגדולים. הם רוצים להמשיך להחזיק בכל נכסיהם. הם מחכים שהמצב יהיה רע יותר, והמדינה תישבר ותציע ערבות ודחייה לכולם.
לכן שוק האשראי החוץ-בנקאי משותק. לכן הבנקים מחכים ולא נותנים אשראי. לכן אין הסדרי חוב, אין הנפקות, ויש מחנק אשראי. הרעיונות והלחצים שלהם המופרחים באוויר הם שגורמים למשבר הפיננסי להעמיק.
הרי אין ויכוח שהטייקונים ובעלי החברות נטלו אשראים אדירים וסיכונים לא מחושבים ורכשו בהם נכסים מפוקפקים ברחבי העולם, מאוקראינה ועד לאס וגאס. אין גם ויכוח שהגופים המוסדיים (חברות הביטוח ובתי ההשקעות) סיפקו להם את הכסף בקלות מדהימה, בלי לקחת ביטחונות ובלי לבדוק את יכולת ההחזר שלהם. אז מדוע שהציבור הרחב ישלם מכספו על שגיאותיהם?
למדינה מותר לתת ערבות עד 10% מהתקציב (לא כולל מיחזור חובות) - כלומר עד 24 מיליארד שקל - אך כבר כיום מצבת הערבויות היא 19 מיליארד שקל. המדינה יכולה לתת ערבויות ב-5 מיליארד שקלים נוספים - וזהו; אך את הסכום הזה רצוי להשאיר לטיפול במפעלים במצוקה ולמלחמה באבטלה.
ויש נקודה חשובה נוספת: המדינה, גם אם תרצה, לא תוכל להעמיד ערבויות לכל כך הרבה חובות. המדינה קטנה מול עוצמת החובות. הרי כבר עכשיו הגירעון בתקציב 2009 עומד על 40 מיליארד שקל, והשנה צפויים פירעונות של אג"ח קונצרניות בהיקף 20 מיליארד שקל. שווי האג"ח הקונצרניות הבעייתיות מסתכם בכ-170 מיליארד שקל.
אם המדינה תנסה להעניק ערבויות בסכומים כה פנטסטיים, התוצאה תהיה אובדן של אמון הציבור ביכולת הממשלה לעמוד בהתחייביותיה. כתוצאה מכך מחירי האג"ח של המדינה יקרסו, והתשואה עליהן תעלה לרמה של שתי ספרות. הציבור יפסיק לקנות אג"ח של המדינה, בדיוק כמו שאינו קונה כיום אג"ח של הטייקונים - למרות התשואה הגבוהה עליהן. כשזה יקרה, המדינה לא תוכל להמשיך ולגלגל את חובותיה - כלומר תגיע למצב של פשיטת רגל.
זה תרחיש שעלול להגיע. זה תסריט אימה שחובה למנוע.
כמה שווה ערבות של מדינת ישראל
נחמיה שטרסלר
20.3.2009 / 7:40