אחרי הבועה בתפוח גדול

ניו יורק טיימס



>> לפני כמה שנים נפגשתי עם סגן ראש העיר ניו יורק, דן דוקטורוף, במהלך הכנה לכתבת פרופיל על ראש העיר מייקל בלומברג. באותה תקופה שחתה העיר בכסף, עם עודף תקציבי של 3.4 מיליארד דולר. דאו ג'ונס נסחר מעל 12 אלף נקודות במגמת עלייה, ודוקטורוף ניהל רשימה ארוכה של פרויקטים ציבוריים-פרטיים בחמשת מחוזות ניו יורק.

דוקטורוף הציג בפני את תוכניותיו השאפתניות של בלומברג לניו יורק: המספנות והמחסנים של הווסט סייד יוחלפו בדירות יוקרה, מלונות וחנויות קמעוניות; אלפי יחידות דיור ואצטדיון חדש לקבוצת הנטס יוקמו על אתר אטלנטיק יארדס בברוקלין; פן סטיישן תעבור שיפוץ יסודי; מנהטן תחתית תיהפך לאזור בילויים עם בתי קפה, ביתני מיצגים, מגרשי משחקים, רחבת החלקה על הקרח ואפילו גן צף באיסט ריבר.



ואולם כיום כל הפרויקטים הענקיים של בלומברג מושעים עד הודעה חדשה, בשל מחנק האשראי והגירעון המוניציפלי הגדל והולך. גם אם ייבחר לכהונה שלישית, ראש העיר לא יוכל לממש את חזונו הגדול עבור ניו יורק.



ולמרות זאת, המורשת שלו ניכרת בנוף העיר. היא פחות גורפת מתוכניותיו, אך עדיין משמעותית: הוא זה שעודד את המגזר הפרטי לעצב את העיר מחדש, צעד אחר צעד. זהו תוצר של הדרך שבה מנהל בלומברג את ניו יורק, תוצר לוואי של יכולתו למשול בעיר שאין לה מושל. "התפישה של בלומברג היא שניו יורק היא מקום טוב לעסקים, וזה חשוב מאוד לקבלנים", אומר ג'ונתן מילר, אחד משמאי הנדל"ן הידועים בעיר.



התפישה הזו אינה מקרית. בלומברג הוא איש עסקים. הוא מאמין בצמיחה ויש לו אמון במגזר הפרטי. העירייה שלו החישה מתן רשיונות וחתמה על היתרי בנייה עם התערבות מזערית. הוא הפשיר קרקעות - מזחים ישנים, מחסנים, מספנות ומחסני רכבת - באמצעות משא ומתן או בכפייה. במקרים רבים הוא הציע הטבות מס כדי לעודד חברות לבנות. העירייה בנתה לא מעט בעצמה, והוסיפה פארקים בכל המחוזות ולאורך קו המים המוזנח של העיר. בשותפות עם קבלנים פרטיים, הוציאה לדרך את מיזם השיכון הגדול ביותר מזה עשורים בניו יורק. לא צריך להיות אדריכל או מהנדס ערים כדי להבין כמה השתנתה העיר, שהוסיפה בניינים חדשים, פארקים ואצטדיונים.



כל המבנים האלה הם שכבה חדשה ביותר בנוף עירוני שהיה עד למחזוריות הכלכלית של ניו יורק: הפריחה שלאחר מלחמת האזרחים, שבה ניו יורק ביססה את מעמדה כבירה הפיננסית והמסחרית של האומה, הולידה את מבני הברזל של סוהו; שנות ה-20 העליזות, שבהן הוקמו גורדי השחקים המוכרים של העיר, קרייזלר למשל; תקופת השגשוג והשלום שלאחר מלחמת העולם השנייה, שהולידו גל של מבנים מודרניסטיים כמו בניין סיגראם ולוור האוס.



תקופת ה"חמדנות היא דבר טוב" שלפני המפולת של שנות ה-80 הביאה לניו יורק עוד בועת נדל"ן, ואולם זו לא השפיעה רבות על המראה של העיר. שיעור ניכר מהאנרגיה של הקבלנים התמקדה בהמרת יחידות שכירות לדירות יוקרה. עיקר הבנייה החדשה התמקדה במנהטן, ולמעט מלאכת ידיו של איל נדל"ן צעיר בשם דונלד טראמפ, לא היתה ראויה לציון.



הזדמנות לחשוב מחדש



בשנים האחרונות, עם הזינוק במחירי הנדל"ן והזמינות הגבוהה של הון לקבלנים וקונים, צצו מגדלי זכוכית בכל מקום. ניו יורק נהפכה ליעד לאדריכלים מפורסמים כמו נורמן פוסטר, פרנק גרי, ז'אן נובל, צ'רלס גוותמי ורנזו פיאנו.



עידן זה תם. מנובמבר 2008 בוטלו או נדחו פרויקטים בשווי של 5 מיליארד דולר. ניו יורק חזרה להיות עיר של מגרשים נטושים, בניינים חצי בנויים וחרדה עזה. "קשה לא לחשוב על 1929, שבה הגיעה לקיצה תקופה פורייה לאדריכלות", אומר רוברט סטרן, דיקאן בית ספר ייל לארכיטקטורה.



העיר כבר היתה במצב כזה. העבודה על אמפייר סטייט בילדינג הושלמה ב-1931, כשהשפל הגדול כבר התבסס. לא היו כמעט שוכרים, ובשל כך הבניין הגבוה ביותר בעיר נודע כ"אמפטי (ריק) סטייט בילדינג. רק ב-1950 הוא נהפך לרווחי. בשנות ה-70 השנים הידועות לשמצה של בריחת האוכלוסייה הלבנה ושקיעת העיר, היתה ניו יורק כל כך ענייה ושכונות מסוימות בה כל כך נואשות, שמפקח הדיור לשעבר רוג'ר סטאר הציע שהעירייה תניח להן למות.



המיתון הנוכחי אינו סיבה לחגיגה, ואולם הוא לפחות עצר את הפיכתה של מנהטן לאי לעשירים בלבד. רוב הבנייה בתקופה האחרונה לא העשירה את המרקם של העיר. "זו היתה אמנות הדיל", אמרה מבקרת האדריכלות עדה לואיס הקסטבל. המיתון יעניק לניו יורק הזדמנות לעצור ולהרהר בתקופה של בנייה היפראקטיווית, ולחשוב אילו בניינים היא צריכה בעתיד.



היעדר ההון הפרטי עשוי לעודד את הממשל הפדרלי להשקיע לא רק בהטלאת התשתית המידרדרת, אלא בבנייתה מחדש לעידן נקי יותר. "יש לנו תשתית שזקוקה להשקעה ודמיון בדחיפות", אומר וין סיפולה, נשיא אגודת האמנויות המוניציפלית של ניו יורק.



ראש העיר בלומברג, מצדו, אינו מתכנן לזנוח את שאיפותיו הגדולות. באחרונה אמר לי דוקטורוף, שמכהן כעת כנשיא חברת בלומברג, כי הוא ועמיתיו תמיד חשבו על תוכנית ארוכת טווח עבור ניו יורק. הם מעולם לא הניחו שיוכלו לדלג על תקופת מיתון. "אנחנו בתקופת השפל ה-12 מאז שניו יורק נהפכה למרכז פיננסי גדול במאה ה-19", אמר דוקטורוף. "הלקח מכל אחד מ-11 המשברים הקודמים הוא שהעיר תמיד חוזרת חזקה יותר מתמיד".



ג'ונתן מאהלר הוא כותב אורח ב"ניו יורק טימס"