כאן זה לא שוויץ

חברי הכנסת מתלבטים האם להיכנס לממשלת נתניהו או לא, אילו כסאות סביב שולחן הממשלה הם יקבלו ומה יהא על עתיד המפלגה, וזאת במקום לעסוק בעתיד המדינה, שבה מפוטרים מאות עובדים ביום. מדי יום מפעלים בפריפריה הצפונית קורסים, או מודיעים על כוונתם לפטר עובדים. גיבור בקריית שמונה, עוף העמק, מתכת חניתה וכמובן פרי גליל, שעובדיה הצליחו למספר ימים ללכוד את תשומת הלב התקשורתית, והפכו לסיסמא. אבל מאחורי הסיסמא הזו יש הורים, ילדים וכאב גדול על כך, שאפילו את ארוחת החג הם יצטרכו לעבור בדוחק.

מדינת ישראל והעומדים בראשה צריכים לגבש תכנית ערבות למפעלים המצויים בסכנת קריסה. על המדינה לערוב למי שבאמת מעסיק את האזרחים הפשוטים, ולא לתת רשת ביטחון רק לטייקונים הגדולים או לבנקים. בשנתיים הקרובות על המדינה להפשיל שרוולים, לחזור לסמוך על עצמה ועל אזרחיה, ולייצר רשת תמיכה שתמנע את התמוטטות המשק והחברה.

על המדינה להפסיק לקדש את ערך ההפרטה ולגבש מדיניות, שמעודדת רווחה, עליה להשקיע בפיתוח תשתיות כאמצעי ליצירת אלפי משרות חדשות. אני מציע לראשי המשק, כפי שאוהבים לכנותם בתקשורת, לפנות לפיתוח תשתיות בפריפריה החלשה ומוכת האבטלה, שבה החששות כבדים. יש לסלול כבישים ולהניח מסילות רכבת, שבעתיד יאפשרו לחולל שינוי אמיתי.

זה הזמן לדוגמא אישית של הממשל על כל שלוחותיו. עליהם לכווץ בהוצאות אישיות, להתאים את עצמם למציאות קשת היום, ואפילו לקצץ במשכורתם. אי אפשר לסבול פיטורים של אלפי עובדים, בזמן שמנהל בכיר בבנק או בחברה גדולה מקבל משכורת של מיליוני שקלים בשנה. אי אפשר לסבול קיצוץ במגזרים שלמים בזמן שבנק ישראל מתכנן לשפץ את משרדיו בעלות של מיליוני דולרים ומעלה את שכר העובדים בו. זה ביטוי של ריקבון חברתי.

ממשלת ישראל לא יכולה להיות האו"ם. היא מוכרחה לנקוט עמדה, להיות מעורבת ואם צריך להגן על העובדים גם במחיר הלאמת חברות או מפעלים. כדי להציל את המצב החברתי ולחזק את חוסן העם חייבים לנצל את ההזדמנות שהחיים הציבו לנו.

חייבים לנצל את המצב כהזדמנות ליצירת איזון בין מדינת רווחה למדינת לסה-פר, שבה קפיטליזם חזירי נטול גבולות. כעת יש לכל אחד מראשי המשק הזדמנות לחשוב איך צריך לחיות ואיזו השקפת עולם צריך לפתח במדינה שהיא מיוחדת במינה, מדינה שאין שני לה, שהיא לא ארצות הברית של אמריקה, לא צרפת ובודאי שאינה שוויץ.


* הכותב הוא ראש מועצה אזורית הגליל העליון.