עיני לא לוקח אחריות על העובדים

>> ממלכתי ככל שעופר עיני מנסה להציג את עצמו, להתחמק לחלוטין מהסקטוריאליות הצרה של הפוליטיקה הישראלית - גם הוא לא מסוגל.



כזה הוא סעיף 43 בהסכם הקואליציוני שנחתם בין העבודה והליכוד, בניצוחו של עיני, שבו נכתב כי 35 מיליון שקל יוקצו לפיילוט במסגרת עבודתה של "ועדת המנכ"לים לשיקום תשתיות ביישוב הוותיק". היישוב הוותיק? יודעי דבר מספרים כי זהו שם אלגנטי שמכוון בעיקר לסוג אחד של יישובים: הקיבוצים.

35 מיליון שקל שיופנו לקיבוצים, עם זאת, אינם לב הסיפור בהסכם הקואליציוני עם מפלגת העבודה; כך גם לא כל ההסכמות על הקמתו של שולחן עגול, המשותף לממשלה, להסתדרות ולמעסיקים. בניגוד לחששות, השולחן העגול מוגדר בהסכם כ"גוף מייעץ" - משמע, אין מדובר בגוף שיוכל לכבול את ידיה של הממשלה או להטיל וטו על החלטות של האוצר, אלא רק בגוף שנועד לפשר בין הצדדים.



למעשה, גם סעיף אחר בהסכם שמשך תשומת לב רבה - התחייבות שלא להפחית את השכר במגזר הציבורי - אינו כצעקתה. נוסח הסעיף מלמד כי הממשלה מתחייבת שלא לפעול בחקיקה להפחתת שכר, כשם שהיא מתחייבת שלא לפעול בחקיקה לשינוי הסדרי הפנסיה התקציבית. זה אינו פוסל את האפשרות להפחתת שכר בדרך של הידברות עם ההסתדרות. ניתן להניח שעיני, המנסה להציג עצמו כאחראי וממלכתי, לא יימנע מהפחתות שכר "לאור המצב" - אם רק תינתן לו התמורה ההולמת.



לא - הבעיה העיקרית העולה מההסכם עם מפלגת העבודה היא היעדר האחריות והיעדר המחיר, הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית.



ההסכם כולל הרבה מאוד סעיפים, כולם בעלי גוון חברתי, וכולם יקרים מאוד. העלות הכוללת של כל הסעיפים היא 2 מיליארד שקל - מחיר גבוה מאוד, בשעה שישראל מתמודדת עם משבר כלכלי שיחייב אותה לבצע קיצוצים עמוקים בתקציב. למשל, ההסכם כולל התחייבות של הממשלה לשלם 450 מיליון שקל לקרן למפעלים במצוקה. מהי הקרן הזאת? למי תופנה? לפי אילו קריטריונים? מי יפקח כי כספי הציבור, המשמשים כאן לסיוע לגופים פרטיים, מופנים למטרות הראויות? לכל אלה אין תשובה בהסכם.



ההסכם גם קובע בהינף יד כי המדינה תפנה כ-950 מיליון שקל נוספים לקצבאות זקנה. שימו לב, אין מדובר בקצבאות הבטחת הכנסה לקשישים עניים, אלא לקצבאות הזקנה הרגילות המשולמות לאוכלוסייה כולה. האם זוהי המטרה החברתית שאליה צריך להפנות כסף כה רב?



בניגוד לרושם החברתי, 2 מיליארד השקלים של ההסכם עם מפלגת העבודה אינם מופנים באמת למטרות החברתיות הראויות ביותר - ובכך הם מהווים מחיר גבוה, שייגבה דווקא ממי שזקוקים לסיוע חברתי מהמדינה.



היעדר ההסתכלות על צד המחיר התקציבי זועק עוד יותר כאשר מדובר במחיר האישי. ההסכם מטפל, בצדק, בתנאיו של ביטוח האבטלה בישראל - ומאריך את התקופה של תשלום דמי האבטלה למובטלים ב-30 יום. ישראל נמצאת בתחתית הסולם של מדינות OECD בכל הקשור בנדיבות ביטוח האבטלה שלה: דמי האבטלה משולמים לתקופה של שלושה חודשים בממוצע בלבד, הם מכסים בממוצע רק מחצית משכר העובד, ורבים אינם עומדים כלל בתנאי הסף המזכים אותם בביטוח אבטלה (הכוונה היא בעיקר לעובדים זמניים). הביטוח הלאומי, בנק ישראל ואפילו משרד האוצר הבינו כבר שצריך לשפר את דמי האבטלה בתקופה של אבטלה גואה.



אך בעוד שכולם מנפנפים בגרפים שלפיהם תקופת תשלום דמי האבטלה בישראל היא מהקצרות בעולם, כולם שוכחים את הגרף שבו נמצאת ישראל בתחתית העולמית: גרף הפרמיה הנגבית מהעובדים בעבור ביטוח אבטלה. לפי נתוני הביטוח הלאומי, בישראל מדובר ב-0.21% מהשכר (המעביד משלם עוד 0.04%), לעומת 1.5%-3.5% שמשלמים העובדים באירופה בעבור אותו ביטוח (המעסיק מוסיף 3%-8% מהשכר!).



ביטוח האבטלה בישראל, אם כן, עלוב - לא מעט מפני שהוא ניתן בחינם למעשה. הדעת נותנת שאם רוצים להפוך אותו לנדיב יותר, צריך גם לגבות בעבורו מחיר גבוה יותר. לא נהוג לקבל שירותים בחינם, גם לא מהמדינה, ומן הראוי כי העובדים (והמעסיקים) ישתתפו בעלות הביטוח שהם מקבלים מהמדינה. רק שזה אינו מופיע כלל בהסכם הקואליציוני של העבודה. המפלגה, מתברר, חזקה בלתבוע מהמדינה לשלם יותר בתקציביה הדלים, אבל אינה חזקה בלתבוע אחריות ושותפות מהעובדים. חבל.