סרסורים של כאבים

דור אחר דור המראות חוזרים: הצמיגים השורפים, כאב העובדים והמלחמה על הזכות לעבוד בשכר עבדים. איך מצליחים ראשי המשק להנציח את נחשלות עיירות הפיתוח

משה קריף

רשימת המפעלים מתארכת, פעם זה בחצור, פעם בקרית גת ועכשיו בשלומי. שוב חוזרות אלינו התמונות - שער המפעל הסגור, ערמת הצמיגים, נציג ההסתדרות מלא החרון והמבט הכבוי של העובדים.

איך זה שכל פעם מחדש, דור אחר דור, נמשכת הסאגה והטרגדיה. איך זה שדור הבנים בעיירות הפיתוח מאכלס את אותו מפעל חסר סיכוי, המעסיק בשכר עבדים משפחות שלמות. כיצד שוב חוזרות ומציינות הכותרות בעיתונות, כי לעיר אין עתיד. איך זה שפעם אחר פעם, דור אחר דור, בכל מערכת בחירות, פחד הערבים גדול מהדאגה לילדים. לא החינוך, לא הפרנסה בכבוד, אפילו לא הכבוד. את הכול שוכחים ומי שכבר יצא להצביע נטל הלאום מונח על כתפיו והפרנסה מאחוריו.

כבר שישים שנה שדור שלם של פוליטיקאים ממולחים ואנשי עסקים עושים עליהם קופה פוליטית ועסקית ועוד היד נטויה. הם חוזרים ומספרים בעיירות על סיכוי גדול שיפרוץ אם רק נטפל באחרים, תנו לנו, הם אומרים בעניבותיהם, את הכוח ונצליח להבריא את המדינה, לחזק את המפעל ותראו איזה שגשוג, תנו לנו לנצח ותראו.

במכוניותיהם המהודרות הם מגיעים לעיירה, מוקפים בעסקנים מקומיים, עוטים ארשת חברתית, דיבור מקומי, נמתחים לאחור בסטקייה המקומית ויודעים שוב כי העיר שלהם.

תמיד יהיה שם מי שיעשה את העבודה, יוציא את הנשמה. מתנדבים בבחירות לא ינשמו לרגע עד תוצאות המדגם בטלוויזיות, פועלים ילחמו עד טיפת דמם האחרונה, על הזכות להיות עבד בשכר מינימום שזה הרבה מתחת למינימום הכבוד הנדרש כדי לקיים מסגרת משפחתית שיש לה מה להבטיח לצאצאיה.

סומכים על המזל

בקריית גת משכו המנהלים מהמפעל דיבידנד של 34 מיליון שקל ופיטרו 300 עובדים, ב"פרי גליל", בחצור אומר המנהל בועדת הכספים של הכנסת "המפעל עדיין מרוויח ואחת הבעיות שבתחום הניהול אפשר היה לעשות את הדברים אחרת", וב"גיבור ספורט" בקרית שמונה עבדו 450 ועכשיו 70 עובדים.

בסוף, בערב, יחזרו מנהלים מבריקים ופוליטיקאים רהוטים לתל אביב יכריזו על ניצחונם וימהרו להיטיב שוב עם קבוצת מקורבים, בעלי הון, ימחקו להם חובות ויתנו להם ים של הטבות ורק הצמיג הבוער יכבה עם בוקר בשער המפעל עם כתם גדול על הכביש.

אז נעמוד מול ילדי הדור השני בעיירות ונשאל בלב כואב: איך זה שלא ראיתם? מה, לא דיברתם בשולחן השבת המשפחתי אחרי הקידוש? לא ראיתם מה עושים, לא הקשבתם להורים? לא ראיתם איפה מרוח העושר ולמי? מה חשבתם שזה באמת חוסר הכישרון שלכם? אולי האמנתם שהכול זה עניין של גורל, של מזל ואין מה לעשות. נפלתם על המקום הזה וזהו.

אולי מה שצריך זה לעצור את המזל בכוח שלא יזוז מהעיירות, שייעצר בכל קרן רחוב. בשדרות יש תשעה דוכנים של מפעל הפיס, בדימונה 11 דוכנים, בקרית מלאכי 13 דוכנים, בעכו 21 דוכנים, בקרית גת 26 דוכנים ובטבריה 29 דוכנים מפוזרים לכל אורכה של העיר.

לא הגורל, לא המזל, סוגר מפעלים ומעשיר קומץ של אנשים. יש כאן שיטה ותוכנית פעולה. סוחרי הכאבים תמיד מרוויחים, אחד מעמד פוליטי האחר סיוע כלכלי נדיב ורק העיירה וילדיה ממשיכים להאמין שזה המזל הרע, הגורל העיוור שדפק להם את הצורה.
המדרש היהודי קובע כי "אין מזל לישראל" והכול תלוי במעשה, אפשר לבקש על נפשך, בתחינה, בבקשה ואפשר אחרת. היה אפשר אחרת, מזמן, אבל כרגע שורפים צמיגים ושונאים ערבים.


משה קריף הוא מנכ"ל עמותת "תהודה" וממקימי הקשת המזרחית.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully