פרידה

>> מורית רוזן נפרדת מטור העצות שכתבה בשנתיים האחרונות. בשבוע הבא יחדש שמואל מרחב את הטור הדו שבועי "לחשוב קריירה", והפעם: לחשוב קריירה במיתון. היועץ הארגוני המפורסם יחלוק את המרחב עם הפסיכולוג עמית ורהפטיג, שישכיב אתכם על הספה הארגונית.

באחד מתפקידי הראשונים באינטל הייתי אחראית על הדרכת האנשים ששבו משהות ממושכת בחו"ל. תרגלנו איך להתכונן לפרידה ולחזור לישראל, ונעזרנו במודלים שונים שעסקו בחשיבות שבניהול המעבר ו"סגירה". מומחים סבורים כי אם לא נסגור כראוי את הקשר וניפרד מהחלקים שקשרו אותנו למקום שאנו עוזבים, לא נוכל להיות פתוחים להתחלה החדשה.



בשטח, בעבודה עם העובדים, זה תורגם למיפוי אישי. כל אחד בדק את הקשרים שלו, של ילדיו ומשפחתו, וחזר לפרידות הקטנות מהעבודה, מהגננות של הילדים ואפילו מהפארקים, החנויות ובית הקולנוע השכונתי. הופתעתי לגלות שגם אלה שהשתוקקו לחזור לישראל, למשפחה ולחברים, גילו שהפרידות מאנשים ומהקומות שאהבו בחו"ל היו חשובות לחזרה "נקייה" ולהתחלה החדשה.



בתקופה שבה ליוויתי פרידות של אחרים התחלתי לשים לב לאופן שבו אני נפרדת. שמתי לב לכך שכשאני עוזבת אני תמיד מנסה להיפרד במלה אישית ובברכה חמה. בפעמים שלא עשיתי זאת באופן מסודר, "חוסר הפרידה" רדף אותי בתחושה של פספוס. הבנתי שהסגירה עבורי היא קריטית, והסגירה המובנית אכן מאפשרת התחלה "נקייה".



ומאמריקה הרחוקה להיום: הגיע שלב הפרידה מהטור. חשבתי לעצמי איך סוגרים טור כזה. רוב הזמן כתבתי "אל העולם", אל כל אחד מהשואלים, אבל גם לרבים אחרים שעקבו אחר התגובות. שאלתי את עצמי איך להיפרד מאותם אנשים ומהמסגרת השבועית של הכתיבה, מהשיחה על הטור עם העורכת ומהציפייה לחמישי-שישי בבוקר שבו אני רואה איך יצא.



חשבתי שיהיה נכון לספר שאחת השאלות הפופולריות שקיבלתי נגעה ביכולת לפתוח עם המנהל/ת או החבר/ה לעבודה עניין רגיש כזה או אחר, המלווה בתחושה שמסובך מדי לדבר על הדברים. פעמים רבות הצעתי לערוך את השיחה, גם אם מעדיפים להוריד ראש ולחכות בסבלנות עד יעבור זעם. רבים מהקוראים סיפרו לי שפתחו בשיחה, ובדרך כלל הרגישו טוב יותר לאחר השיחה ואף הופתעו לגלות כמה זה היה פשוט יחסית לחששם. אם הצלחתי לתת גרם של אומץ למי מכם לדבר עם מישהו שקודם חששתם או נרתעתם ממנו - אשרי.



תגובה אחרת שהגיעה אלי, לעתים לאחר כנסים, היתה: "זיהיתי אותך ולא הרגשתי נוח להציג את עצמי - אז אני כותב/ת מייל". אין דבר יותר נעים ממישהו שניגש ואמר לי שהוא נהנה לקרוא את הטור שלי. ההזמנה כאן היא פתוחה: שמחה להכיר, ללחוץ יד ולדעת מה חשבתם על דברים שכתבתי, גם אם לא הסכמתם אתי לרגע.



הגעתי לפסקה האחרונה ואני מגלה שבאמת קשה להיפרד. לא שזה חדש לי כמובן, הרי כל הטקסטים שלי והסגירות הן בעצם דרך "למשוך את הסופים". אני מאמינה שהפרידה מהטור תאפשר התחלות חדשות - לאחרים שיכתבו כאן ולי - בהמשך הייעוץ למנהלים ולאנשים במשאבי אנוש ובכתיבה במקומות חדשים. תודה ולהתראות.



morit@hrd.co.il