כל השיחות על שש דרגות ההפרדה, כולנו רקמה אנושית חיה אחת, ובעיקר "אני לא מאמין, איזה עולם קטן!" עולות לי בדרך כלל על העצבים ומעירות בי גלים של מיזנטרופיה מהורהרת. אבל בשבוע שעבר בניו יורק סיטי, בירת העולם, ובעיקר בזכות פסנתר אחד שחור ורגיל לחלוטין, הכל התחבר והפאזל הושלם.
הפסנתר השחרחר הזה, אפ-רייט חביב וחייכן של ימאהה, עשה את דרכו אתנו מארץ הקודש לארה"ב, התנהג יפה כל הדרך ולא חשף אפילו ברמז דק שהיקום המוכר בעצם נסוב סביבו. הכל התחיל עם הדירה החדשה. לפתע, באמצע חוזה, מתקשר המתווך וחוקר בעירניות אם יש לנו פסנתר. אמרנו שכן כי אכן יש, ומיד התחילו הבעיות.
מתברר שבעל הנכס גר בשכנות ומבקש להוסיף לחוזה כרך עבה של סעיפים שבעיקרון יתירו לנו לנגן בפסנתר מתי שאנחנו רוצים כל זמן שזה בין אחת לאחת ורבע ביום שלישי האחרון של 2032. לפני זה כדאי שהוא יישאר נעול ואילם אחרת אין חוזה ויש תביעה. אמרו והתעקשו עד זוב עורכי דין ולא עזר כלום.
מיד אחרי זה הודיעה לנו הבייביסיטר שלנו, אשה מקסימה שחיינו בגדול תלויים בה, שהיא חוזרת ארצה בעקבות בנה המחונן שלמד בג'וליארד... פסנתר וסיים בהצטיינות. בנה השני, אחיו של אותו פסנתרן מוכשר, הוא חבר טוב של פרופסור ידוע במיוחד לכלכלה, רואה שחורות מפורסם.
וכך קצת הופתעתי למחרת היום כשמייקל, שעוקב בקפידה אחרי כל מה שאותו פרופסור מפורסם מפרסם, עצר אותי במסדרון ושאל "תגיד, ראית את התחזית האחרונה של הפרופסור?" אמרתי שכן, ושאני במקרה אפילו מכיר את אמא של חבר טוב שלו. ואגב, הוספתי קצת בכעס, אח של החבר פסנתרן. המשכתי באותו מסדרון ופטרתי את השיחה כצירוף מקרים מוסיקלי מעניין.
באותו ערב, אחרי יום ארוך של עבודה וחיפושים אחרי דירה אלטרנטיווית, שקעתי בספה ודיפדפתי קצת בטלויזיה המקומית. אם אתם לא בעניין של ספורט או ריאליטי נידונתם לשידורים חוזרים של סרטים ישנים או ישנים במיוחד. באותו ערב שידרו סרט מדהים: Shine האוסטרלי על חייו של דיוויד הלפגוט. הלפגוט הוא כמובן פסנתרן ובעודי שומע בקולי קולות את פס הקול המופלא תהיתי לי אם השכנים חושבים שאני יודע לנגן ככה ואם זה מפריע להם. הלוואי.
למחרת כבר שכחתי מכל הסיפור, מהפסנתר הדחוי שלנו, מהאח הפסנתרן של החבר של הפרופסור ואפילו מהסרט של ליל אמש. אבל כשקורי נכנס למשרד שלי ושאל "אז מה קורה עם הדירה?" התוודיתי על הכל: איך מפלים אותנו לרעה בגלל פסנתר, איך מייקל שאל אותי על הפרופסור והאח של הפסנתרן, ואז נזכרתי שקורי הוא בכלל אוסטרלי ממלבורן, ואמרתי לו "ואתה לא מאמין, איך שכל זה קורה, אתמול בלילה משדרים את Shine בטלוויזיה - זה בכלל סרט אוסטרלי, לא?"
וקורי עונה שברור שזה סרט אוסטרלי - כמו כל הדברים החיוביים והמועילים בעולם - ומוסיף גם "אני מכיר אותו". ואני שואל "את מי, את הבמאי?" וקורי מסביר שלא - הוא מכיר היטב את דיוויד הלפגוט עצמו כבר הרבה שנים, ושגיליאן אישתו היא בכלל קרובת משפחה שלהם, וגם שדיוויד מצליח מאוד ועכשיו במסע הופעות במזרח הרחוק.
אני שואל כמובן אם ג'פרי ראש גילם אותו באופן מדויק, וקורי עונה שדיוויד הרבה יותר משוגע בחיים האמיתיים. קורי מוסיף וטוען שאף על פי שראש עשה תפקיד מדהים וזכה עבורו באוסקר, הבמאי בחר בו בתחילה הרבה בגלל שהוא פסנתרן מחונן בעצמו ולא נזקק לכפיל ידיים בצילומים. ואני שואל את עצמי, אין לכל האנשים האלה שכנים?
בשלב הזה התחלתי לראות הכל בשחור ובלבן, השלישית של רחמנינוב הידהדה בירכתי מוחי בצורה קצת מאיימת, ומחשבות באדאג'יו על פסנתרים נופלים בהילוך אטי מהקומה ה-34 נראו די הגיוניות. התעשתתי למשמע הטלפון - שוב היה זה המתווך שאמר שאין שינוי והם חזק בעניין של אפליית פסנתרים באשר הם. בהבזק של השראה הצעתי לו שניפגש עם בעלי הדירה וננסה להסביר להם שהפסנתר וגם אנחנו ידידותיים למשתמש.
כך עטינו את מיטב מחלצותינו ויצאנו לפגוש את שוטמי הפסנתרים מהקומה ה-13. מתברר שמדובר בזוג סימפטי למדי, ואחרי הסמול-טוק כיחכחה גברת לא-יהיה-כאן-פסנתר-כל-עוד-אני-חיה בגרונה ושאלה "נו, אז שמענו שאתה בכלל מוסיקאי?" ואני עונה שזה לא מדויק ופסנתרן קונצרטים לא היה אצלי בקלפים לצערי. בני הזוג הביטו אחד בשני בתימהון. חקירה קצרה הניבה את התשובה ההגיונית: מתברר שהחברים googled אותי וקיבלו אורן פרנק אחר, מוסיקאי ג'ז מקצועי. מכיוון שכבר היתה להם חוויית עבר מעציבה עם פסנתרן ג'ז שכן, הם עשו אחד ועוד אחד והגיעו למסקנה הבלתי נמנעת שאני פסנתרן ג'ז שהולך להקים את הלהקה במרחק קיר מהם, או כמו שאמרו כבר האחים בלוז, we're putting the band back together.
כך תם לו באופן זמני הסיפור ובאה על סיומה וסיפוקה פרשיית הפסנתר. הוא ואנחנו נעבור כנראה בצוותא לדירה החדשה, ונותר רק לקוות שדיוויד הלפגוט ו/או אח של החבר של הפרופסור לא יצטרכו בקרוב מקום לישון ולנגן בו.
כל הפסנתרים מובילים לניו יורק
אורן פרנק
2.4.2009 / 13:44