בלוח השנה שלי יש תאריך אחד מאיים במיוחד - יום ההולדת של עינת, אשתי. זאת לא ההוצאה הכספית שמטרידה את מנוחתי, אלא הציפייה ממני לרגש, להפתיע, להיות מקורי, לצאת מגדרי, להיות מה שאיני או מי שהייתי.
הנושא הזה נהפך לעקב אכילס אמיתי ביחסים שלנו. בעוד שהיא אוגרת ציפיות לקראת היום החשוב ביותר בהיסטוריה האנושית, אני מחשב את קצי לאחור, מנסה להתכונן לשורת הסיכולים הממוקדים שתביא עמה האכזבה ולשיחות התוכחה מצד כלת השמחה. גורלי נחרץ, זה ברור לי, השאלה היחידה היא מאיזה כיוון תגיע הפגיעה.
הייתי יכול להסיר מעצמי אחריות, אבל האמת היא שבעברי ביצעתי טעות קשה, שהתשלום עליה רק מאמיר והולך עם השנים. בימי הרווקות העליזים שלנו החלטתי באופן ספונטני לרגש את המיועדת במתנת יום הולדת מקורית. זה היה בשנה שקדמה לנישואים, והיא טוענת עד היום כי אינה מבינה איך נפלה למלכודת הדבש שטוויתי. לטענתה, אותו ארוע מכונן פורש על ידה כקצהו של קרחון, שרק אמור היה להשביח עם השנים, בעוד שהלכה למעשה התברר לה לדאבונה כי השיא כבר מאחוריה.
הייתי צעיר, מאוהב ולהוט, ומשהו בהליך קבלת ההחלטות שלי הקשה עלי לראות מעבר לקצה האף. הייתי חייב להרשים, אידיוט שכמוני. אם אני זוכר נכון, המתנה כללה קופסת קרטון צנועה בצבע אדום, לב קטן, מכתב שרומיאו לא היה מסוגל להוציא מתחת ידו גם בעוד אלף שנה, וגלובוס מיניאטורי. במכתב, כך נדמה לי, קישרתי בין החפצים. משהו בסגנון - הלב שלי בידיך, אני שולח לך שקט בקופסה ואם יהיה צורך אביא לך את כל העולם. או את כל העולם עבורי. אייל גולן היה הופך את זה ללהיט ענק, רעייתי האהובה בנתה מזה כתב אישום מושלם. מלים ולחן: שלומי "הדביל" ברזל.
מעולם לא שכחתי את התאריך. את הפשע הזה אי אפשר להדביק לי. לא פעם אף הצעתי לה עסקת חבילה, שעיקרה נטרול הדדי. בתמורה לכך שתפטור אותי מהצורך להנפיק מתנה מקורית, אסכים להפציץ את הבית בזר פרחים ענק ובערב נוכל לסעוד את נפשנו בכל מסעדה שבה תחפוץ.
היא, לעומת זאת, מתבקשת לשכוח את יום ההולדת שלי שחל בדיוק 20 יום אחרי שלה. בשלב מתקדם יותר של המשא ומתן הצעתי שתכין לי רשימה עם עשר אפשרויות למתנות שקוסמות לה, אפילו עם דירוגים, ואני מבטיח להפתיע אותה עם זאת שבמקום הראשון. נשמע לי הוגן. רק שבצד השני לא קיבלו את ההצעה הנדיבה וטענו שהיא חלק ממזימת העל שרקמתי - לחנוק כל שביב של רומנטיקה. עלו עלי.
בשבוע שלפני התאריך הקדוש, הטלפון הסלולרי שלי עובד שעות נוספות. החמות מתריעה, אמא שלי מתחננת, כולם מזהירים אותי ומפצירים בי שהפעם זה יהיה שונה. תעשה משהו, תלך לכאן, אולי תכתוב, יש סוף שבוע במבצע, מה כל כך קשה, והכי חשוב - שלומי אל תשכח! הלוואי. אלוהים יודע כמה אני מנסה לשכוח, אבל האימה לא מרפה ממני 365 ימים בשנה. אם תשאלו אותי, יש סיכוי לא רע שאת חוסר המעש שלי לקראת אותו יום קדוש ניתן להסביר בכלל בשיתוק כתוצאה מפחד. עינתופוביה.
האמת היא שעינת למדה להסתדר גם בלעדי. כבר שלוש שנים היא מארגנת לעצמה מסיבת קריוקי בחצר הבית. מזמינה 30 חברים, רוקחת מטעמים, מתקשטת, מצחצחת גרון וקורעת את שלוות הלילה של שיכון דן. אני עוזר בהורדת הרהיטים לחצר המוריקה, סוחב משקאות, מתקין שולחנות, מצלם את החוגגים, נותן הופעת אורח של שיר אחד, משלם לתקליטן ונשאר לנקות אחרי כולם. לא פעם אני חושב ששילמתי את חובי לחברה, אבל יש מי שמזכירה לי כי בבית הסוהר הזה אין אפשרות לחנינה או להפחתה של שליש על התנהגות טובה.
לפני שנתיים החלטתי להחזיר עטרה ליושנה. שנה שלמה הייתי קשוב. האזנתי לכל מלה שיצאה מפי כלת השמחה, חיפשתי רמזים אצל מקורבים, שלחתי מדובבים, ביצעתי תחקירים, פעלתי באופן שלא היה מבייש את גורמי המודיעין הבכירים בישראל.
לאחר ניתוח מעמיק של הממצאים שנאספו ידעתי שיש לי ביד קלף מנצח - פטיפון. זוגתי שתחיה משוגעת על מוסיקה, בעיקר על זאת של שנות ה-80. אף שמעולם לא היה לנו פטיפון, באחד הארונות היא שומרת בקנאות 100 תקליטים בעלי ערך סטינמנטלי עבורה, ולא פעם הלינה על חוסר יכולתה לשמוע אותם.
הייתי בטוח ששיחקתי אותה. גם שימושי, גם רומנטי. הפכתי עולמות בניסיון להשיג את המכשיר הפרה-היסטורי, ובסופו של דבר הצלחתי לאתר חברה שמייבאת אותו. לוח הזמנים דחק, אבל בדקה התשעים הגיעה החבילה הביתה והרגשתי כסגן של אלוהים. שתי דקות אחר כך כבר הייתי הסגן של בר כוכבא.
הערת שוליים היסטורית. זיהיתי חיוך קל של נימוס, זכיתי לנשיקה על הלחי, וזהו. אף אחד לא אמר לי - בוא נחבר את המכשיר, בוא נאזין למוסיקה ביחד, בוא למיטה רומנטיקן חסר תקנה שכמותך. מאמץ עילאי של 365 ימים נהפך בתוך דקה לתקליט שחוק.
הזיכרון הצורב הזה לא מש מעיני. לא מדובר כאן במטאפורה של כותב, אלא במציאות כואבת. על השידה בצד שבו ישנה אהובתי הנצחית מונח לו אותו פטיפון, שנהפך עם הזמן לפיל לבן, חסר שימוש ומעלה אבק. ייתכן שגם בצדה השני שוכב אחד כזה?
shlomiba@haaretz.co.il
יום האימה
שלומי ברזל
2.4.2009 / 13:44