שיטת ההונאה המכונה "העוקץ הניגרי" שבה ומתפשטת מאוד בישראל; קהל היעד - בעיקר הקהילה העסקית

שיטת ההונאה המכונה "העוקץ הניגרי", אשר רווחה בישראל בעיקר באמצע שנות ה-90 וסוקרה אז בהרחבה, ולכן גם נשכחה מעט, שבה ומתפשטת מאוד בחודשים האחרונים, הן במכתבים והן באמצעות הדואר האלקטרוני. קהל היעד של הנוכלים הוא, גם הפעם, רבים במגזר העסקי, אנשים פרטיים בעלי שם בינלאומי בתחום עיסוקם וישראלים המופיעים ברשימות דיוור בינלאומיות - דבר המקל על חבורת הנוכלים לאסוף פרטים ביוגרפיים אודותיהם בטרם יפנו אליהם במכתב אישי.



התופעה נפוצה בישראל למעשה רק באמצע שנות ה-90, באמצעות מכתבי פיתיון בצורת הצעות עסקיות, מצד בכירים, כביכול, בממשל הניגרי או במדינות אחרות במרכז ודרום אפריקה. ההצעות התייחסו לרוב להעברת מאות מיליוני דולרים - שנחזו להיות רווחים של חוזים ממשלתיים - לחשבונו של הנמען. התמורה שהובטחה לנמען היתה אחוז מסוים מהסכום הכולל. הסיבה לפנייה היתה כביכול מצב מעורער במדינתו של הפונה אשר אינה מאפשרת לו ליהנות מכסף שלטענתו שייך לו, מסיבות שונות.



לפני כשנה פיתחו הנוכלים תסריט הונאה חדש שבמרכזו סיפור על ירושה גדולה. קהל היעד של סיפור זה היו ארגוני צדקה וארגונים דתיים. המטרה נותרה אחת - לאסוף אגרות מקדמיות.



עם התפתות מקבלי המכתבים לרווח האדיר והנטול כל מאמץ, הודיעו להם הפונים כי חל עיכוב בהעברת הכסף וביקשו מסים ואגרות שונים עבור רשיונות, רישומים, עורכי דין, ביטוחים ומע"מ, אשר יסייעו כביכול לזירוז העברת הכסף. כל התהליך לווה במסמכים מזויפים של הממשלה, של הבנק המרכזי של ניגריה ושל חברת הנפט הלאומית שלה. איסוף אותם כספי דמי קדימה היה המטרה האמיתית של "העוקץ הניגרי". הסכומים הקטנים יחסית - עשרות או מאות בודדות של דולרים - לעומת הכסף הגדול שבו דובר, הרדימו את חשדנותם של אלו שנענו למכתבים.



הבנק המרכזי של ניגריה, במאמץ לשמור על שמו הטוב ועל מעמדו הציבורי, ניסה להילחם בתופעה הן מבית והן בחו"ל, באמצעות פרסומים בתקשורת ושיתוף פעולה עם גופי האכיפה במדינות השונות. כך למשל פורסמו הודעות אזהרה מטעם הבנק - בלמעלה מ-80 עיתונים ב-12 שפות ולפחות 36 מדינות - לבל יתפתו מקבלי המכתבים למעשה התרמית.



בעבר היו מקרים רבים בהם "קורבנות" תרמית זו ביקשו לתבוע את הבנק המרכזי של ניגריה אך נכשלו. הבנק זכה בפסיקה תקדימית לטובתו בארה"ב - LARRY SORTH AND MRS &MR TEI VS. THE CENTRAL BANK OF NIGERIA.



בפסק הדין נקבע כי לתובעים לא היה שום קשר עסקי עם הבנק או עם כל נציג רשמי שלו, וכי התובעים ידעו מלכתחילה שעסקות אלה היו בבחינת "טובות מלהיות אמיתיות".