אני, סמרטוט

במוחו של הגבר המצוי יש לא מעט חלומות רטובים, שרק בני המזל מבינינו יזכו להגשים. על סקס עם מדונה ויתרתי מזמן, את הכמיהה להיות פרטנר במנאז' א-טרואה זנחתי אחרי הפרק המיתולוגי בסיינפלד על ההחלפה, ומעולם לא האמנתי לכל הסיפורים של המפורסמים על המקומות הכי ביזאריים שבהם קיימו סקס. נסעתי ברכבת, טסתי במטוס וזה נראה לי לא הגיוני. אבל אני מתעקש להמשיך לפנטז.



בשבוע האחרון היה נדמה לי בלא מעט הזדמנויות שהרגע הגדול שלי עומד להגיע. בכל פעם שהגחתי הביתה מצאתי את זוגתי הנחשקת בתנוחות ובמקומות שכל במאי פורנו היה עושה מהם מטעמים. ביום ראשון היא עמדה מיוזעת על השיש במטבח, ביום שני חגגה בלבוש מינימלי על מכונת הכביסה, בשלישי היתה שרועה על רצפת האמבטיה וברביעי, אני די משוכנע, נשמעו נשימות כבדות מהמחסן. עינת תמיד היתה היצירתית מבין שנינו, כך שהפעם רציתי להאמין שהיא הלכה עד הסוף עם המשחק המוקדם.

אלא שבכל ניסיון שלי להתקרב פילחו את הבית זעקות מוזרות, שרק מוח עמוס בטסטסטורון לא עמד על טיבן מיד: "תוריד נעליים" (קינקית), "אל תלך על הרצפה" (הנה אני מגיע בקפיצת בורג למיטה), "תן לי את המטלית" (זה לא מוקדם מדי לטעמך?) ו"תביא את השואב אבק" (הלו, גם לי יש גבולות).



נדרשו לי כמה שניות כדי להתעשת, ואז זה הכה בי: אולי הרצפה, המטבח, האמבטיה ומכונת הכביסה ישירו השנה "שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע, פסח בא". אני, לעומת זאת, צפוי לקבל בשבוע הקרוב בת זוג תשושה, חמושה בלוח זמנים מטורף, שתעדיף כל חומר ניקוי על פני מה שיש לי להציע. כשאתה נושא לאשה אשכנזייה בלונדינית, בחורה מרדנית ומודרנית, אוכלת שקצים, הדבר האחרון שאתה מצפה לקבל הוא אמא שלך. אחרי 20 וקצת שנים אצל ההורים, בא לך משהו אחר. אני מצדי התרגלתי לאכול מזון קפוא, לשמוע מוסיקה של אמנים עם שמות לועזיים וגם את טיולי הטבע דחפו לי ברגע האחרון. בתמורה ביקשתי מעט מאוד. למשל, לצאת מסינדרום ניקיונות הפסח. לא עזר לי: הבקשה שלי טואטאה, נוגבה או נשטפה ומקום קבורתה לא נודע עד היום.



האמת היא שהייתי שורד גם את מתכונת החירום שבה מתנהל הבית בימים אלו, אפילו נותן יד ומסייע, אבל הורג אותי שבזמן שהיא מרוקנת את הבית מכל דבר (הילדים, אגב, הוזהרו לחרוג ממנהגם השבוע ולא להתחבא בכל מיני קופסאות, אחרת הם עלולים להגיע לאיזו מזבלה עירונית), הנפש שלה צוברת כעסים: האם זה מה שייעד לה הגורל, מי היה צריך בית כזה גדול, מדוע הבהמה הזכרית לא עוזרת, איך זה שחיית האדם שעמה התחתנה מצליחה לזהם כל כך את אזור המחיה, ומדוע המפרנס הכושל הזה לא יכול לממן עוזרת בית על בסיס יום-יומי?



בקצב הזה היא תתעקש לקיים את מצוות תשליך בפסח הקרוב במקום בראש השנה, ויש לי יסוד לא רע בכלל להניח שגורלי נחרץ.



לפעמים אני משוכנע שהחג הזה הוא קונספירציית ענק של חברות הניקוי השונות ושל המפרסמים, שפשוט מצאו דרך גאונית לעשות מיליונים. השבוע, למשל, התור בדוכן הבשר בסופר המקומי היה הקצר ביותר השנה, ולעומת זאת באזור חומרי הניקוי אנשים כמעט הלכו מכות על בקבוק האקנומיקה האחרון (מה הם מנסים להלבין?).



מוספי העיתונים שמנו באופן מפתיע ביחס למצב הכלכלי ומכל עמוד פרסומת מחייכת אליך אשה נחשקת, שכמעט גומרת רק בזכות העובדה שהצליחה להשיג את שמפו הרצפות האהוב עליה.



חשבון הטלפון שלנו יקבע שיא שנתי בגלל השבוע הזה. אשתי וחבורת המקוננות שלה לא מפסיקות לעדכן אחת את רעותה בזמן אמת על הישגים מקומיים. האסלה מורקה, הארונות סודרו, החלונות צוחצחו, אפשר לאכול מהרצפה, האמבטיה נראית כמו חדשה. את חייבת לנסות את החומר הזה, נשארו בבית רק עוד כמה קינים של התנגדות אבל הם ימוגרו עד לכניסת החג, ומה את אומרת - גם אצלך הגולם לא עושה כלום?!



בעבר עשיתי, ועוד איך. בתחילת הזוגיות דווקא אני נחשבתי למי שמפלרטט יותר עם מוצרי ניקוי. בבוקר יום שישי, לדוגמה, הייתי מרים את כל רהיטי הבית וחופף את הרצפות. עדיין לא עם שמפו מודרני אלא עם ריצפז מבית אמא באריזה לא סקסית בעליל. בתקופה ההיא מצב הכנרת נראה מעודד, אז הבית הוטבע במים. עינת היתה מקיצה משנת היופי שלה לבית ממורק, וכולם היו מאושרים.



חוץ מאמא שלי ואחיותיה, הגרסה העיראקית לסרט מפורסם של וודי אלן. בשישי אחד, במהלך השבעה על מות אביהן, סבי, קפצתי לבקר את שלוש האחיות.



גילגלנו שיחה של נשים, ואז פלטתי שכואב לי הגב כי זה עתה סיימתי את שטיפת הבית. המבט על פניהן לא הותיר מקום לספק: הבן והאחיין מאיים להמיט קלון על המשפחה. בשיטות ששמורות רק לסדאם חוסיין הן הבהירו לי כי המחדל חייב להיפסק, אחרת זה ייגמר בארונות, פאנלים, החתלות, העמדת סירים ומה לא. "תהיה גבר", הן ציוו. בדיוק כמו ההם שגרמו להן לחרוך את קווי הטלפון בשיחות ליליות שבהן שפכו את מררתם על הפאסיוויות וחוסר שיתוף הפעולה.



חזרתי הביתה מרוצה מאבחון פער הדורות ומהעובדה ששרדתי את העליהום ועדיין אין לי בעיה עם עצמי כגבר החדש. למיטב זיכרוני אפילו חשבתי לאפות פוקצ'ה לשבת מהספר החדש של אהרוני, אבל אז הכל התפוצץ לי בפנים. אולי היה לה חלום רע, אולי קמה על צד שמאל, ואולי בכלל יזמה מריבה כדי שבערב נהנה מהמיתוס שנקשר במייק-אפ סקס. בכל מקרה, עינת אמרה שהבית נראה זוועה. נשברתי. נפרדתי מהמגב, אמרתי שלום ולא להתראות לסחבה ונשבעתי שלעולם לא ניפגש. בשבוע שלפני פסח אני תמיד נזכר באירוע האמור, ושואל את עצמי אם קיבלתי החלטה נכונה או שאני זה שדחף את אשתו לבגוד בו עם סמרטוט אחר. מנחם לדעת שהם לפחות משאירים את הבית נקי.