חג החירות של יובל שטייניץ

>> אתמול בבוקר, לאחר ליל שימורים, עבר החוק המאפשר לממשלה להגיש תקציב דו-שנתי לשנים 2009 ו-2010, וגם לדחות את העברתו בכנסת עד ליולי.

בסך הכל מדובר בחוק נכון. הרי בפועל לא מדובר בתקציב לשנה מול שנתיים, אלא בתקציב לחצי שנה מול שנה וחצי, ובמצבנו עדיף להשיג יציבות וודאות, ולחסוך סיבוב אחד של מאבקים פוליטיים. כך תוכל הממשלה לעבוד ברציפות, וכך יימנעו לחצים רבים בדרך היסורים של העברת תקציב בכנסת.



ראוי היה לקבוע לוח זמנים קצר יותר להעברת התקציב בכנסת. כי השרים וחברי הכנסת עדיין לא מאורגנים. חלקם חדשים, חלקם לא מכירים את המשרד אליו נכנסו, ולחלקם אין עוזרים ויועצי תקשורת. לכן, ככל שהעברת התקציב תהיה מהירה יותר, הם לא יספיקו להגיש תביעות סקטוריאליות, ו"דמי המעבר" להעברת התקציב יהיו נמוכים יותר.



מוזר היה לשמוע אתמול את השר הטרי גלעד ארדן טוען כלפי יובל שטייניץ שהוא היה צריך לדחות את הדיון לאחר פסח, "כי הח"כים נרדמים". אין לחמול על מי שיוצא עכשיו לפגרה של חודש. ואחרי פסח אולי כל זה לא היה עובר.



עכשיו, לאחר שהעניין הפרוצדורלי נקבע, צריך לעבור לנושא המהותי: מבנה התקציב החדש. כאן יהיה המבחן האמיתי של שטייניץ: האם יצליח לשמור על גידול של 1.7% בלבד בהוצאות? האם יעמוד מול הלובי הביטחוני, ויצליח לקצץ בתקציב הביטחון? האם יצליח להגיע להסכם עם ההסתדרות על הורדות שכר במגזר הציבורי? האם ישכיל לבטל פטורי מס, שעלותם כ-40 מיליארד שקל בשנה? האם יציג רפורמות בחברת החשמל, ברשות הנמלים ובמינהל מקרקעי ישראל? האם יציג תוכנית להורדת מסים שתעודד פעילות? וקושייה לחג החירות: האם ייצא לעצמאות מהלפיתה של ביבי נתניהו?



ללמוד מאירופה



כאשר יגיעו השרים וכל קבוצות הלחץ כדי לתבוע תוספות תקציב, יוכל שטייניץ להפנות אותם לנשיא צרפת ניקולא סרקוזי ולקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. בפסגת 20 הכלכלות הגדולות שנערך באחרונה בלונדון נאבקו השניים נגד נשיא ארה"ב ברק אובמה וראש ממשלת בריטניה גורדון בראון.



אובמה וגורדון לחצו שמדינות המערב יזרימו 5 טריליון דולר להאצת הפעילות הכלכלית. אבל מנהיגי היבשת הם אנשים זהירים; צרפת וגרמניה סירבו. סרקוזי ומרקל לא רוצים גירעונות גדולים. לכן הוחלט שמדינות המערב ישקיעו 5 טריליון דולר, אך הביצוע יהיה לפי רצונה של כל מדינה ומדינה. כלומר החלטה לא מחייבת. סרקוזי ומרקל ניצחו.



הוסכם שכל מדינות המערב יגדילו בטריליון דולר את תקציב קרן המטבע הבינלאומית וגופים בינלאומיים נוספים, כדי שניתן יהיה להגיש עזרה למדינות מתפתחות.



והכי חשוב: הוחלט לחזק את הסחר העולמי - בניגוד לרצון הטבעי של כל מדינה להגן על התוצרת המקומית שלה.