"מדינות אלה נמצאות במצב כלכלי נואש מסיבה אחת פשוטה - האליטות רבות העוצמה שלהן הפריזו ולקחו יותר מדי סיכונים בזמנים טובים. ממשלות בשווקים מתעוררים ובעלי בריתן במגזר הפרטי יוצרים בדרך כלל אוליגרכיה הדוקה - אם כי בדרך כלל נאורה - שמנהלת את המדינה כמו היתה עסק למטרות רווח, שבה הם משמשים כבעלי המניות השולטים".
אם היינו משמיטים את המלים "שווקים מתעוררים" ולא היינו מספרים שהכותב הוא סיימון ג'ונסון, הכלכלן הראשי של קרן המטבע העולמית ב-2007-2008, חלק מקוראינו היו מגלים אי נוחות מסוימת מהציטוט שבו פתחנו. גם הציטוט הבא היה מותיר בהם את אותה תחושה: "האינטרסנטים של האליטה העסקית שיחקו תפקיד מרכזי ביצירת המשבר וביצעו הימורים גדולים מאי פעם בתמיכה מרומזת של הממשלה עד לקריסה הבלתי נמנעת. ומה שמטריד יותר הוא שהם משתמשים בהשפעה הפוליטית שלהם כדי לעצור את הרפורמות הדרושות, ודרושות במהירות, כדי להוציא את הכלכלה מהצלילה החופשית שלה. הממשלה נראית חסרת אונים, או לפחות חסרת רצון לפעול נגדם".
כן, בשלב זה הדמיון לנעשה בישראל בשנים האחרונות בכלל ובחודשים האחרונים בפרט כבר מסתמן. את המאמר המלא של סיימון ג'ונסון תוכלו לקרוא בעמודים 20-25.
אבל המאמר של ג'ונסון כלל אינו עוסק בשווקים מתעוררים, אלא בשוק המפותח ביותר בעולם: ארה"ב. ג'ונסון טוען כי בשנים האחרונות התרחשה בארה"ב "הפיכה" פוליטית-כלכלית, שהביאה את הכלכלה הגדולה בעולם למשטר פוליטי-כלכלי המוכר היטב לכלכלני קרן המטבע מהשווקים המתעוררים בעולם: האליטות הכלכליות הן השולטות במדינה; האינטרסים הכלכליים של קומץ "אוליגרכים" הם המשפיעים על ניווטה של הכלכלה והמדינה כולה.
למי שיופתע לשמוע כי בארה"ב העסק מתנהל כמו במדינות מתפתחות הידועות כמושחתות יסביר ג'ונסון: "ארה"ב היא ייחודית. כמו שהיא המדינה המתקדמת ביותר בעולם מבחינה כלכלית, צבאית וטכנולוגית, יש לה גם את האוליגרכיה המתקדמת ביותר בעולם". האם זה מקרי שהמאמר המנומק, המלומד והיסודי שכתב הכלכלן הראשי לשעבר של קרן המטבע פורסם דווקא במגזין "The Atlantic" ולא באחד מהעיתונים הכלכליים המובילים בעולם דוגמת ה"פייננשל טיימס" או ה"וול סטריט ג'ורנל"? או שמא זה אך טבעי שהעיתונים האלה לא ימהרו למתוח ביקורת כה חריפה על האליטה הכלכלית שקוראת אותם ומפרנסת אותם? מה שבטוח הוא שקריאת המאמר לא תנעם לאליטה, שכן הוא מציג גישה הפוכה מזאת שתמצאו בעיתונות: האוליגרכים, אלה הידועים לפעמים בכינוי "ראשי המשק", אינם הפתרון אלא הבעיה. הם אלה אשר יוצרים את המשבר, וגרוע מזה - הם גם אלה שמונעים את הרפורמות הנדרשות כדי להיחלץ מהמשברים.
אם אינך נמנה על האליטה הכלכלית המנהלת את המדינה, המאמר של ג'ונסון מותיר אותך מוטרד, אולי גרוע מזה. השאלה היא כמובן - האם התיאור של ג'ונסון רלוונטי רק לארה"ב, רוסיה, תאילנד, ברזיל או אוקראינה, או גם לישראל?
לצערנו, התשובה היא שיש קווי דמיון בין ארה"ב, שאותה הוא מכנה "האוליגרכיה המתוחכמת ביותר בעולם", לבין ישראל, מדינה שתושביה אוהבים להגיד עליה שהיא דמוקרטית, נאורה, פלורליסטית ומתקדמת.
המקבילים הישראלים לאוליגרכים הרוסים או האמריקאים הם כמובן הלווים הגדולים במשק, הבנקאים שלהם וכמה מהאנשים השולטים בגופים המוסדיים. הלווים הגדולים הם 10 או 20 אנשי העסקים שיש להם חובות של 5-30 מיליארד שקלים; הבנקאים הם מועדון בגודל דומה והמוסדיים הגדולים הם קבוצה שמספר חבריה דומה. יחד עם עורכי הדין שלהם, הלוביסטים והמנהלים השכירים שלהם, שרובם פקידים לשעבר מהשלטון, מהווים כמה מאות אנשים שג'ונסון היה מכנה "האוליגרכיה הישראלית".
כמו האוליגרכיה הרוסית והאמריקאית - כך גם האוליגרכיה הישראלית היתה הנהנית העיקרית מהגאות הפיננסית של השנים האחרונות: הם היו המתעשרים העיקריים בשנים האחרונות, בעיקר במשכורות או בדמי ניהול. רווחי ההון העצומים שהם רשמו נמחקו בחלקם בשנה האחרונה ונותרו מהם רק הסכומים שהם השכילו להוריד משולחן הקזינו.
ההתעשרות אינה החלק המטריד בסיפור, רחוק מכך. מה שמטריד הוא הסיכונים שנלקחו, ההפסדים שנגרמו והגרוע מכל: הפתרונות שהאוליגרכיה תציע למשבר.
האוליגרכיה היא זאת השולטת בדיון הציבורי על המשבר, סיבותיו והפתרונות לו. מנופי ההשפעה שלה על הפוליטיקאים, על המשק ועל העיתונות עצומים. היא קובעת מה "הבעיה" ומה "הפתרון".
הנושאים הכלכליים כמובן מסובכים יחסית והציבור הרחב ונבחריו מתקשים להבין במה באמת מדובר. מסבירים להם ללא הרף ששימור השלטון של האליטה הקיימת הכרחי כדי לשמור על "היציבות" או כדי "למנוע משבר". רק קולות בודדים, כמו אלה של ג'ונסון בארה"ב, מסבירים שהאליטה היא במקרים רבים הבעיה ולא הפתרון.
סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל, היה אחד המומחים הבולטים בעולם לנושא. כסגן יו"ר קרן המטבע הוא נטל חלק בדיונים עם ממשלות של שווקים מתעוררים רבים שנשלטו על ידי מועדון מצומצם של אנשי עסקים ששלטו בממשלה המכהנת. בתפקידו בקרן, פישר תבע לעתים קרובות מהממשלות, ובעקיפין מהאוליגרכיות המקומיות, לבצע שינויים מבניים שמשמעותם היה פירוק האליטות הכלכליות הקיימות משליטתן וכוחן.
אלא שבמשבר הנוכחי פישר אינו יועץ של קרן המטבע - אלא נגיד בנק מרכזי של מדינה ששקועה במצב דומה: חבורת אוליגרכים לוותה סכומי עתק ממערכת הבנקאות ומשוק ההון והיא מנסה לשכנע אותנו שהצלתה נחוצה כדי להציל את מערכת הבנקאות.
פישר, נגיד בנק ישראל, מוטרד כיום לפני הכל מיציבות מערכת הבנקאות והוא שומר כרגע על עמימות ביחס לפתרונות הדרושים למשק. ייתכן שפישר, איש קרן המטבע הבינלאומית, היה נחרץ יותר אם היה עומד מול משק המצוי במצב הישראלי.
הוא היה אומר לשר האוצר או לראש הממשלה: אל תיתן ערבויות לבנקים שנכשלו, הזרם להם כסף רק תמורת מניות ומעורבות בניהול. בנקים שאתה מוטרד מניהולם - הלאם. אם יש חברות גדולות החיוניות לתפקוד המשקי - אל תזרים להן כסף מבלי להבטיח פיצוי למשלם המסים ושינוי הניהול. במקרה הקיצוני אל תחשוש להלאים אותן. הלאמה במקרה זה אינה אקט סוציאליסטי - להפך - זהו האקט הקפיטליסטי ביותר: מי שנכשל - לוקחים ממנו את העסק.
מצבה של ישראל טוב מזה של ארה"ב ושל רוב השווקים המתעוררים. אבל אין זה מפני שבישראל האוליגרכיה הכלכלית חלשה או שאין לה מנופי השפעה על השלטון.
ישראל נמצאת במצב טוב יותר כי ההתעשרות של האוליגרכיה המקומית לא נשענה רק על ניפוח המערכת הפיננסית ומנופי אשראי גדולים, אלא בעיקר על שליטה במונופולים וקרטלים פרטיים.
המאמר של ג'ונסון מסביר היטב מדוע קשה למדינות לבצע רפורמות מבניות אמיתיות שיוציאו אותן מהמשבר וימנעו את המשבר הבא: הדמוקרטיה לא באמת מתפקדת.
הדמוקרטיה הישראלית לא שונה בהרבה; אזרחי ישראל הצביעו לפני חודש וחצי עבור נתניהו, לבני, ברק, ליברמן או אורון - אבל מיד לאחר הצגת הממשלה הכוחות המשפיעים ביותר על גיבוש מדיניותה הכלכלית עשויים להיות מועדון של כמה מאות אנשים שלא נבחרו לתפקיד והשפעתם נובעת משליטתם על מאות מיליארדי דולרים של כספי ציבור: פיקדונות, פנסיות או חסכונות.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא מהחסידים הגדולים ביותר בישראל של הקפיטליזם האמריקאי. אבל נתניהו צריך ללמוד גם מהטעויות האדירות שעשתה ארה"ב בעשור האחרון ומהטעויות שעושה בימים אלה ממשל אובמה שנראה כשבוי גם הוא בידי וול סטריט. לנתניהו יש באוצר כמה פקידים חכמים וחדים שבאו מהסקטור העסקי ומבינים היטב את האינטרסים של האוליגרכיה - ויש לו הזדמנות חד פעמית ליצור קואליציה המאמינה שהשוק החופשי, הקפיטליסטי, צריך לשרת את הציבור כולו ולא את חברי המועדון.
אוליגרכיה או דמוקרטיה
גיא רולניק
16.4.2009 / 7:56