אחת לאיזה זמן שוזפות לבטח עיניכם את פרויקט "האשה המושלמת". אתם יודעים, מכנסים פאנל של מומחים ומבקשים מהם להרכיב את דמותה של האשה היפה ביותר בעולם: העיניים של לינדה אוונג'ליסטה, השפתיים של ג'סיקה אלבה, השיער של ג'ניפר קונלי, המצח של אודרי טאטו, האף של שרליז ת'רון.
ואז נותנים לתוכנת מחשב להכליא בין כל הבדידים לאיזו אינטגרציה של שלמות והתוצאה בסוף היא של דמות אימים שמשלבת בין האיכות האסתטית של איש הפח לרובין וויליאמס.
כך שהטעם בפרויקטים מעין אלה הוא מיותר מעצם יציאתו לדרך, מכיוון שהשלמות אינה תוצאה של ליקוט פריטים זרים זה לזה וניסיון להטליא אותם תחת מטרייה של סינרגיה בלתי אפשרית, אלא משהו הומוגני, הרכב של תכונות ומיזוג בין נקודות חיבור פרטיות, מרביתן בלתי מוחשיות לעין באמת.
ולאחר הקדמה מיותרת זו, ניסיתי להרכיב את המנהל המושלם, את שילוב התכונות הכביר ביותר שליקטתי מכל דמויות המנהלים שפגשתי בחיי. אפשר שהתוצאה הסופית תהיה מפלצת או רובוט, אבל היא שווה ניסיון. אני חושב.
ידענות: המנהל שלך שוחה בחומר. הוא תמיד מוכן ומזומן. מגיע לכל ישיבה ומנהל אתך כל שיחה מעמדה של ידע ומתוך בקיאות, ואף פעם לא גורם לך להרגיש שאם תנסה להאכיל אותו לוקשים הוא יהפוך את זה למנה חמה של מרק אטריות. לא, המנהל הזה בקיא כל כך בתחום, עד שלעתים אתה שואל את עצמך אם התפקיד המתאים לו בעצם אינו מנהל אגף ההדרכה בחברה. ועם כל זה, הידיעה החשובה ביותר שלו היא שהוא לא יודע הכל. שיש דברים שהוא לא יידע לעולם, מהסיבה הפשוטה שהוא לא נמצא במקום שיאפשר לו לראות את הכל ולדעת את הכל. ואז הוא מקשיב לאלה שיודעים.
מקצוענות: הוא מתייצב לעבודה לפניך ועוזב את המשרד אחריך. זה לא שהוא עובד קשה יותר בהכרח, אלא הוא מחויב לתפקיד שלו ומבין שאם הוא מספר 1, אז הוא מספר 1 בכל. הוא לעולם לא מנקר בישיבות, אף פעם לא מחפף, וכשהוא מקבל החלטות הוא יודע להסביר בדיוק מה הסיבה להן. כששואלים אותך מי העובד הטוב ביותר בחברה, אתה עונה ללא היסוס "המנהל שלי".
יחסי אנוש: הוא מבין שהדרך הטובה ביותר להניע אנשים היא להתייחס אליהם כאל בני אדם. זה עניין מסובך עבור רוב הכפופים לו, שמאמצים בשמחה את מודל ה"עבד כי ימלוך" ברגע שהם מקבלים יותר ממהדק סיכות לנהל. אבל לא הוא. הוא לא מתבייש לומר "בוקר טוב" לאחרון העובדים ולא מתבייש גם להתעניין באמת בשלומו של כל אחד שבו הוא פוגש במסדרון או במעלית. זה לא עניין של נימוס, באמת חשוב לו לדעת כיצד מרגישים העובדים הכפופים לו. הוא יודע שאם ינהג בהם באנושיות, הם יחזירו לו במטבעות של הערכה וכבוד. הוא יודע שהתקפי זעם, שיטות דיקטטוריות וקפריזות גסות הם עניינים שאפילו בצבא אינם מקובלים עוד, והוא לא רק יודע להבין אלא גם יודע להתנהג.
מנהיגות: הוא מנהיג לא מכיוון שהדרגות שלו הן דרגות הרמטכ"ל או המנכ"ל. הוא מנהיג מכיוון שאתה בוטח בו שבלילה אפל, כשתתעה ללא פנס, אם תיצמד אליו, הוא יידע להראות לך את הדרך. הוא מנהיג לא מפני שהוא המפקד ויש לו כתב מינוי מבעלי המניות, אלא מפני שהוא ידאג לך ולמקום העבודה שלך בכך שיגרום למכונה המשותפת שלכם לעבוד, להיות יעילה, חכמה ורווחית. הוא מנהיג כי הוא מצליח לגרום לך להבין שההצלחה שלו וההצלחה שלך - חד הן.
מניע לפעולה: הוא יודע לגרום לך לרצות לעבוד. לא ברור לך אם זה בגלל שאתה רוצה לרצות אותו, להתחקות אחריו, למצוא חן בעיניו, להיות ראוי להערכה או לקידום ממנו, או סתם לשמח אותו. אבל עובדה: הוא גורם לך להתייצב במשרד ולרצות לעבוד, לרצות להפיק מעצמך את המיטב ולהיות ערני ודרוך כל הזמן. כשאתה נכנס לחדרו הוא לא צריך לשאול אותך "מה עשית בשביל חברה היום?". אתה זה שרוצה לספר לו איך זה שלא רק שעשית מה שביקש, אלא אף הגדלת ראש והוספת על זה עוד.
מנהל: הוא לא רק מחזיק בתואר הזה, הוא באמת כזה. הוא יודע את ההבדל בין החלטה אסטרטגית לחיסכון בהוצאות על קפה שחור, הוא יודע לפזר נכון את המשימות בין העובדים, יודע ללהק נכון אנשים ויודע כיצד לגרום להם לפעול כצוות. הוא מבין בכספים, ברור, אבל הוא יודע שתהליכי עבודה בארגון חשובים למאזני הרווח של החברה יותר מרוב ההחלטות העסקיות שיקבל. הוא יודע לדבר למעלה, למנהלים שלו, ולמטה, לכפופים לו. הוא יודע את ההבדל בין אנשים למספרים, אבל לעולם אינו מתייחס לאנשים כמו עובד סוציאלי ולמספרים כמו אל כתבי הקודש.
גמישות: הוא טועה ככל יצור אנושי, אבל בניגוד למנהלים אחרים, הוא לא מתאהב בטעויות שלו. הוא לא מכנס מסיבת עיתונאים ומודיע "טעיתי", אבל הוא יודע מתי לשבור החוצה מהמסלול שבחר בשוגג ולהתאים את עצמו למציאות המשתנה. אם העולם שסביבו משתנה במהירות, הוא לא נותר אדיש ואומר "שהעולם יתאים את עצמו אלי", אלא מבין שעליו לנהל דיאלוג עם העולם שסביבו. זה לא דבר פשוט בכלל.
ביטחון עצמי: הוא בטוח בעצמו. הוא לא זחוח, שאנן ונפוח, אלא פשוט בטוח בעצמו. הוא אדם המכיר בכוחו ובאיכותו והוא יודע להקרין את ההכרה הזו שלו על העולם. זה חשוב לאנשים סביבו מאוד מכיוון שמרביתם חסרי ביטחון. חסרי ביטחון ביכולותיהם וחסרי ביטחון בדרך שבה הם הולכים. מרביתם מבקשים להיות מובלים, אבל מצד שני לא מוכנים ללכת באופן עיוור אחרי כל אחד. כשהם פוגשים במנהל שאומר להם "אני יודע את הדרך" ומאמין בכך, הם ימצאו שקל להם יותר להאמין לו מאשר לפחדים, לספקות ולחרדות שלהם.
קור רוח: הוא בלתי לחיץ. זה לא אומר שהוא אטום ונוקשה. זה אומר ששילוב הידענות, הביטחון העצמי וכושר המנהיגות שלו גורמים לו להגיב בקור רוח לסיטואציות שמכניסות את כל האנשים שסביבו לפאניקה. גם אם הוא מרגיש עננת היסטריה קלה מתקרבת לחופיו, הוא מוציא מטרייה, נותן לה להמטיר עליו גשם וממשיך הלאה. ברגעי משבר, כשהעובדים סביבו נושאים אליו עיניים ומגלים שיש על מי להסתכל, הוא נבנה כמנהל, כמנהיג וכאדם שיגרום להם לשמוח שהם במקומם והוא במקומו. כשאדם מקבל עליו את בכירותו של הזולת לא ממקום של פחד אלא ממקום של הבנה והכרה, זה אומר לרוב שהזולת הוא מנהל טוב. לכל הפחות, המנהל המתאים ביותר לכפוף לו.
וקטנה לסיום
ונפוליאון בונפארטה הראשון אמר: "בצבא הזה יש המון גנרלים, אבל אין ביניהם אפילו מפקד אחד. בגלל זה הם זקוקים לקיסר".
מי הבוס המושלם?
שי גולדן
16.4.2009 / 10:36