איזו ציפייה. הגב נוטה קדימה דרמטית כדי להגן על הכרס והנעליים, והראש משתרבב לו לפנים ומעט הצדה בזווית שמביאה כל אורטופד בשכונה לפזול לכיוונך בבעתה. הפה נפער לממדים שאנטומית נחשבו עד לא מזמן לבלתי אפשריים, ואז מפציע הביס הראשון.
סוף-סוף. אורטוריה מוכרת של פלאפל פריך ולוהט מוקף בפיתה חמימה, בטחינה קרירה, בנגיעה של פטרוזיליה, בניחוח של סומק, וכמובן בזנב בצל שהתגנב לאירוע. אוי ויי, אין שמחה כמו שמחת הפלאפל. אוכל נוסטלגי שהוא חלק מהילדות של כולנו, אוכל של התרפקות על זכרונות בסיסיים. מזון שאוכלים בעיר גדולה שאין בה חיילים, ביחד עם מישהו קרוב, או לפחות עם מישהו ישראלי. אוכל שמסמן את קצן של 2,000 שנות גלות, מפגש של מזרח ומערב. טעם וחוויות משותפות שעושות את הזלילה הגסה למעשה נשגב, מפייס, מאחד ומקרב לבבות.
מפייס? אז זהו, שלא. ממש ממש לא. כל צעיר ערבי משכיל יסביר לך שגזל הקניין הרוחני והלאומי של הפלאפל משתווה כמעט לעוולות הכיבוש, ויום האדמה צריך להיות מלווה ביום הקציצה. המצרים מצדם מתפקעים מצחוק ומרחמים עלינו על כך שאנחנו מפיקים פלאפל מחומוס ולא מפול, הלבנונים עוינים אותנו הרבה בגלל מה שאנחנו מעוללים לטחינה, ובקיצור, במקום להתאחד סביב טעם ואהבה משותפים, הצלחנו להתקוטט עם השכנים גם על מי בדיוק רשם את הפלאפל בטאבו ומתי. ועכשיו, בעצם ימי חג אלה, נהפך הפלאפל גם לעילה למלחמת אחים טראגית בשדרות ניו יורק. מערכה קשה שבה ישראלים עוכרים ישראלים, ושמן חם נשפך ברחובות כמו מים.
אולי זה בשל השפל הכלכלי 2.0, או אפשר שמפני שבניו יורק יש יותר דוברי עברית מבירושלים, או ייתכן שבשל החיבה הגוברת והולכת כאן למזון אתני ובריא (פלאפל נחשב כאן לאלטרנטיווה צמחונית, זולה, בריאה ושופעת פרוטאינים לג'אנק המקומי).
בכל מקרה, התוצאה הברורה והמובהקת היא שאזורים מסוימים בעיר עוברים ישראליזציה ופלאפליזציה. עד היום היו לנו כאן ליטל איטלי וצ'יינה טאון, ועכשיו בונים כאן במרץ את תל אביב מערב.
ובתל אביב החדשה יש ביקוש ער לפלאפל, לחומוס, לבמבה, למלפפונים חמוצים, לגבינה לבנה, לגרעינים שחורים ולשאר נכסי צאן הברזל של הקולינריה שלנו. אחד האזורים המועדים ביותר לתנועת "ישראלים מקומיים" (עיינו ערך: "אנחנו כאן עד שהעובר/הילד/נכד/נין יסיים גן/בית ספר/תיכון/קולג'/אוניברסיטה/פוסט דוקטורט" וכו') הוא האפר ווסט סייד: מעוזם הותיק של יהודים, של ישראלים, ושל יזמי פלאפל - ענף היצוא הלאומי שלנו.
יש הרבה פלאפליות ברחבי העיר, עם שלל חידושים מעציבים דוגמת אריזות קרטון ששומרות על הנקיון, רטבים כגון "אלף האיים" שנשפכים על המנה התמימה במקום טחינה ושיקוצים נוספים. אבל שדה הקרב העתידי הספציפי של סיפורנו משתרע לו בין החומוס בפינת רחוב 68 לפלאפל הוותיק בפינת רחוב 70 לקפה הישראלי שנפתח זה מכבר ברחוב 72 ולפלאפל החדש שיפתח בקרוב אי"ה מול הקפה ב-72 - מרחק הטלת קציצה מהבילה מכל המוסדות האלה.
כל גיבורי הסיפור מכירים כמובן אחד את השני. ולהבנת הזירה, אם נניח נקלעתם לקפה הישראלי תגלו שם רוב ישראלי מוחץ, כמה יהודים שהיו בישראל, ואיזה אמריקאי תועה שתוהה אם פלשנו גם לארה"ב.
בחזרה למאורעות - הנה רשימה חלקית של כוכבי הפלאפלנובלה: בן הזוג של מכרה שלי שעובדת בסוכנות פרסום שאני מכיר היטב מנהל את הפלאפל הוותיק בפינת 70. את הבעלים של אותו פלאפל פגשנו בארוחת צהריים עם חבר משותף באפ-סטייט. לעומת זאת, האדריכלית שמסייעת להקמת הפלאפל החדש ברחוב 72 ובן זוגה הפרסומאי הם חברים קרובים שלנו, וכמובן שבן זוגה עובד גם הוא בדיוק באותה סוכנות פרסום שאני מכיר היטב, יחד עם בת זוגו של מנהל הפלאפל הוותיק. כמובן שגם את בעלי הפלאפל החדש פגשנו בבוקר אביבי בקפה הישראלי, בצוותא עם האדריכלית.
מבולבלים? בצדק. וזה לא הסתיים, שהרי בעלי החומוס ברחוב 68 גם הם חברים של החברים שלנו (האדריכלית והפרסומאי). מכיוון שגם בחומוסייה שלהם מגישים פלאפל, ייתכן שברגע זה ממש אני חושף בפניהם את הסקנדל, ומגלה להם שידידתם האדריכלית מתכננת את הפלאפל החדש ברחוב 72.
וכאן אנו מגיעים לקליימקס. עד לאחרונה התנהל המאבק באמצעים דיפלומטיים, ופרט למתיחות מנומסת נרשמו שלום וביטחון יציבים. אבל לא מכבר, ביום בהיר אחד קדרו השמים באחת כשחברתנו האדריכלית פסעה אל תוך הפלאפל הוותיק. היא הזמינה שם מנה, וציירה לתומה את בר הסלטים. לא. לא מדובר בריגול, מכיוון שבר הסלטים דנן זהה לברי סלטים בכל פלאפלייה אחרת בעיר, ותאום לזה שיתנוסס בקרוב בפלאפלייה החדשה, שהרי כל הברים מקורם באותו יצרן - גם הוא ישראלי. כל זה לא סייע לה כשבעיצומה של נגיסה דומה מאוד לזו שתוארה בתחילת הטור, ניגש אליה הפלאפליסט הוותיק וביקש ממנה לעזוב מיד את המקום.
ישראלי מגרש ישראלית בגסות בגלל קציצה לוונטינית בכרך שבו יש מספיק פציינטים לפרנס 1,000 פלאפליות. כמובן שמיד לקחנו צד. רוצים עוד סכסוך אלים שיימשך דורות? אין בעיה. פלאפל הוא סיבה טובה בדיוק כמו השטחים. אנחנו לשם לא נכנסים יותר לעולם. אולי.
הפלאפל של השכן ירוק יותר
אורן פרנק
16.4.2009 / 10:36